ופתאום הכל מתגמד
כל מה שתוכנן לפני רגע, כל חלום שנטווה
מחוטים דקים של אושר של תקווה
כמו בועת סבון שמתפוצצת בפנים,
ומכל היופי והזוהר
נותר בך רק טעמו המר של הסבון
כך חלומותינו. כך אנחנו אל מול המציאות,
שמשטה בנו כמו אותה בועה וחומקת מידינו שוב ושוב
מתפוצצת בפנים, לא לפני שמשאירה לנו תזכורת כואבת-
זה אני וזה אתה וזה אנחנו. ארץ כל כך קטנה
שעורקיה כולם גוף אחד לב אחד פועם
ולפעמים נדמה כי נדם,
כי תשו כוחותיה של אותה ארץ קטנה
והיא איננה.
וכך גם אנחנו,
איננו.
אתה אדיש אולי מיואש עד שזה פוגע בך, קרוב,
מפלח את הלב ואת התמימות כמו חץ משומן היטב
כמו עוד חתיכה מהנשק של המלחמה הבלתי פוסקת הזאת
ואתה, שדממת,  שדמעת, שביכית כבר כל כך הרבה
מקרובייך, ממכרייך
אתה מנסה להביט בעיניהם של הילדים הקטנים, לחבק, לחזק
להגיד מילים שאמרו לך פעם, שכשתגדל יהיה בסדר,
ולא יהיו מלחמות.
ואתה נשבר באמצע המשפט, ולא מצליח להגות אף מילה,
והכאב שלך הוא הכאב שלהם
שניבט מעיניים צעירות תמימות מפוכחות, מבוהלות.
ואתה שואל את עצמך מי כתב לנו את התסריט המטורף הזה, ומתי
הסוף, מתי יכבו את אורות פגזי התאורה, ונלך כולנו הביתה
אבל אין מקום אחר הבית הוא כאן והמלחמה
היא כאן והבית הוא המלחמה.
ובעצם לא בא לך לדבר עכשיו במונחים כאלה גדולים
מלחמה דם הרוגים פצועים פיגוע
הכל זורם שוב אל אותו עורק ראשי, אל אותו כולנו.
אנחנו. הכאב שהוא ש-ל-נ-ו
ואין לאיש זכות בלעדית עליו, ואף אחד לא יכול לקחת אותו ממך
וכמה שלפעמים אתה מתחנן שייקחו אותו ממך...
ולרגע אתה רוצה שיניחו לך, לבד בחושך,
ולרגע אתה מייחל למגע מנחם
למישהו שיחבק אותך שיעיר אותך שינער אותך
ויגיד שיהיה בסדר
אבל שום דבר כבר לא בסדר.
ואיך נוכל לדעת, ואיך נוכל להבטיח, שיום אחד, יהיה בסדר?
והבסדר הזה, מה הוא בכלל? חלומות גדולים תקוות קטנות
פעם רצית המון חלמת בגדול היום אתה מייחל תקוות קטנות בשקט
רוצה רק לשמור על הקרובים אלייך, קרובים, ומוגנים,
שואל את עצמך אם יש לך דרך להגן, אם יש לך דרך להציל,
ומבין, שהדרך להגן, שהדרך להציל, לא תמיד נתונה בידיך,
וכל שנותר לך לעשות
הוא לחבק חיבוק מגן, לומר מילים שמצילות, ולו במעט,
את הנשמה התועה והפגועה כל כך
להגיד אני אוהב אותך, לפני שיהיה מאוחר.
להגיד תודה. תודה.
שאתה כאן
והם אתך.
תודה על מה שנתת לי, לפני לכתך.




הקטע מוקדש לזכרה של אורנה אשל ז"ל, מורה ומחנכת בבית הספר
התיכון "רמות חפר" אשר בקיבוץ מעברות, שנרצחה ע"י בן עוולה
בפיגוע אכזרי בחרמש, בתאריך ה29.10.2002. אורנה הייתה מורה
שלי, אישה טובה אשר האמינה בתלמידייה, בדו קיום ובשלום. אורנה,
יהי זכרך ברוך לעד,  לא נשכח אותך.