"איך הולך, איך מתקדם?", בקע הקול הנלהב מן האפרכסת.
"מתקדם והולך", עניתי בטון כמעט משכנע. "יופי, מצויין", הוא
בטח הניד בראשו בצד השני של הקו; "אז ברגע שאתה מסיים לכתוב-
תשלח לנו את זה מיד. אל תשכח שירחון אולי יוצא פעם בחודש, אבל
הוא יוצא!".
זה היה מן מוטו כזה של שאול, ועד כמה שהוא נשמע בנאלי, זו
הייתה הדרך שלו להזכיר לאנשים שגם לירחונים יש דד-ליין. אני
חושב שעמוק בפנים הוא סבל מביטחון עצמי נמוך ותסביך נחיתות
כלפי אנשים שערכו שבועונים... אבל את זה לא אמרתי לו כי הוא
העורך הראשי ואני רק רציתי לכתוב סיפורים לעיתון.
"נו פרובלם, שאול, טראסט מי", סיכמתי את העניין בשביל לסיים את
השיחה; הוא ניתק.
הדלקתי את הטלוויזיה וקולו של ג'ו פשי צרח על מי שעמד מולו
שבעסק הזה כשרוצים להגיד "פאק יו" אומרים "טראסט מי". לא היה
לי כוח לקבל הרצאה מגמד הוליוודי נוירוטי, אז השתקתי את
הסאונד. "מה אתה רוצה שאני אגיד לו, שלא כתבתי כלום במשך חודש
?! שהדבר האחרון הטוב שעלה לי לראש היה אלכוהול ביום שישי,
ושאני תקוע בלי אף רעיון ?...". ג'ו פשי לא אמר כלום ורק הניף
באצבעו באיום. תפסתי את השלט בעצבים וכיביתי את הטלוויזיה, לא
לפני שזרקתי אותו בכוח על הכפתור של ה-Power; ג'ו פשי פלט קללה
אילמת ונעלם.
הרגשתי מיובש יותר מרבי אחרי יום כיפור. מילא, אם הבעיה הייתה
אצלי... אבל משהו חסם אותי! הרגשתי אותו נמצא שם בחוץ, חוסם לי
את היצירתיות; קשה להסביר את זה. זה כמו להיכנס למסיבה באולם
גדול ולהרגיש - לא, לדעת שמסתכלים עליך, ולמרות שאתה לא יכול
להוכיח את זה, אתה פשוט יודע שאתה צודק.
ככה זה לא יכול להימשך. אני צריך לצאת החוצה ולהתמודד עם הכלום
הזה; "החוץ כמטאפורה למאבק של הגיבור במחסום הכתיבה שלו עצמו",
או משהו כזה. עמדתי לצאת כשהטלפון צילצל:

- "הלו?"

- "וואללה, אחי, אתה בבית עכשיו?  סבבה - קח ת'אופנים שלך,
יוצאים לסיבוב קטן".

כזה הוא תומר; בחור אימפולסיבי וספונטני, שלא מחכה ליותר
מ-"הלו?" קצר בשביל לגרור את החברים שלו לאן שהוא רוצה.

- "קדימה, יום יפה היום, מזמן לא נפגשנו, אתה לא בכושר ויש לך
זמן- תתארגן, ועוד 10 דקות אני אצלך!".

- "אוקי".

- "בחייך, תפסיק להיות כזה עצלן נגטיבי ותקום מהכיסא הנייד שלך
והמחשב המרופד שלך ופשוט... רגע, מה, מה אמרת?!"

- "אין בעיה, עוד 10 דקות אני בחוץ".

תומר השתתק מופתע; לזה הוא לא היה מוכן. בדר"כ לקח לו הרבה
יותר זמן לשכנע אותי לעשות משהו ספונטני בלי לתכנן מראש.

- "עכשיו אני  יודע  שמשהו לא בסדר איתך! טוב, יאללה ביי".

רבע שעה אח"כ כבר היינו בכביש שיוצא מהשכונה, כאשר היעד הכללי
(כפי שהבנתי ממנו) היה הפארק הציבורי בצד השני של העיר. שתקנו
במשך 20 דקות, גם כי לא ידענו מה להגיד, וגם כי קשה לנהל שיחות
נפש בעליות תלולות. ככל שהתרחקנו מהבית שלי, הרגשתי שאני מתקרב
למקור המחסום, אם כי לא ידעתי מה מרחקו וכיוונו; כמו צלצול
צורם באוטובוס שגורם לכולם לשלוף את הפלאפון שלהם ולבדוק אם
התיק או הישבן שלהם ציפצף. שקוע במחשבות, נתקעתי בגלגל האחורי
של תומר.

- "בו'נה אחי, מה קרה'לך? נרדמת על ההגה?"

תומר קרא לכל העולם "אחי" ו"אחותי"; בתור טיפוס שיצא הרבה
לבלות ודיבר עם חצי מהעולם, שיטה זו הקלה עליו לזכור את השמות
של כולם.

- "לא, סתם, כנראה לא שמתי לב... למה עצרנו?"

- "חניית ביניים, אחי. שמש, קיץ, בלגנים; צריך לשתות הרבה".

הוא שלף בקבוק ליטר וחצי מתחת לרמפה ושתה ממנו בהפגנתיות כאילו
היה דוגמן בפרסומת למים מינראליים, תוך עשיית קולות בשביל
להראות כמה זה טוב. עלי זה לא השפיע, אבל שלפתי את הבקבוק שלי
ושתיתי ממנו בכל זאת; אחרי הכל- שמש, קיץ, בלגנים.

- "אז שמעתי שהיא זרקה אותך..."

כזה הוא תומר; חד כמו סכין ובוטה כמו קוקסינל בתוכנית של ג'רי
ספרינגר.

- "כן, החלטנו להיפרד כרגע, למרות שזה עדיין לא סופי!", הגבתי
במחאה.

- "אחי, כשאומרים 'החלטנו', אז זה אומר שהיא החליטה קודם ואתה
נאלצת להסכים, כי אי אפשר להכריח אף אחד להיות ביחד. בטח עוד
שנתיים עדיין תגיד שזה לא סופי".

- "ממממ..."

- "רואה שאני צודק?! - אתה תמיד ממלמל כשאתה רוצה להתווכח אבל
אין לך אף טיעון טוב להשתמש בו. מתי זה קרה?"

- "לפני חודש".

- "וכמה זמן אתה יושב כולך סגור ומדוכא בבית?"

- "30 יום".

- "וכמה זמן לא כתבת כלום?

- "ארבעה שבועות...
  רגע אחד, למה לעזאזל אתה חושב שלא כתבתי שום דבר בחודש
האחרון?!"

- "אחי, אתה אמן. טיפוס רגיש כזה שצורת הכתיבה שלו נובעת
ומושפעת ישירות מהחיים שלו. אני מתפלא שבנאדם כמוך בכלל מתעסק
בספורט כמו רכיבה על אופנים; אפשר עוד להזיע מדברים כאלה".

נעצתי בו מבט מזרה אימה.

- "ותפסיק לחקות את הפרצוף של רוברט דה-נירו ב-'השור הזועם',
אתה נראה מגוחך. תקלוט, בנאדם: היא זרקה אותך, אתה מדוכא ואי
לכך ובהתאם לזאת אתה סובל ממחסום כתיבה. אני צודק או לא?"

השערות שלי בעורף סמרו, אבל לא בגלל מה שהוא אמר; המחסום שלי
היה פה באיזור!
התחלתי להסתכל סביב בעיון, מנסה לקלוט מהיכן מגיעה ההפרעה.
תומר חשב שאני מתעלם ממנו וקרא: "אני צודק, בחיאת רבאכ אני
צודק, למה אתה לא מודה בזה?"
ופתאום ראיתי אותו. נשען בפינת הרחוב, השמש הנוצצת נבלעת לתוך
גופו השחום; עומד איתן על הקרקע בשביל להתגרות, כמו מזמין אותי
לדו-קרב.
"תומר... אתה צודק, אבל...", אמרתי והתחלתי להתרחק ממנו,
"...אבל לא לגמרי". דו-קרב הוא רוצה, דו-קרב הוא יקבל. בצעדים
מדודים של קאובוי הניגש ליריבו בשטח האדמה שלפני הבר, כך
התקרבתי אליו. הוא לא זז, לא מיצמץ, לא הגיב. עצרתי במרחק 20
מטר ממנו, ידיי מתוחות לצידי הגוף.
"מה אתה עושה שם?", תומר צעק לעברי. "משהו הייתי צריך לעשות
לפני הרבה זמן", מלמלתי.
בזעקת קרב אינדיאנית זינקתי לעברו בריצת ספרינט כמוה גופי לא
חווה מאז הבגרות בהתעמלות;
העולם החשיך ונעלם, כאשר רק הוא נותר גלוי מולי. שעטתי כמו
רוברט דה-נירו שרואה מטלית אדומה, וקפצתי עליו בבעיטת קראטה
שלא הייתה מביישת את ברוס לי. הוא חטף את זה במרכז המאסה
ועדיין לא נפל. נחתתי והמשכתי לבעוט בו, אחוז טירוף; לאחר מס'
שניות הוא התנדנד ונפל אפים ארצה, משתטח על המדרכה הסדוקה.
הנחתי את רגלי השמאלית עליו בתחושת ניצחון, גופי מתנשף ומלא
אדרנלין.

תומר הגיח מאחורי, מבט משתומם על פניו.

- "רואה תומר, זה בגללו! בגלל הבנזונה הזה אני בקיפאון מחשבתי
במשך חודש!".

- "אחי... אחי, זה מחסום דרכים של המשטרה!!!", ציין תומר את
המובן מאליו.

- "הוא ולא אחר".

- "יש לך מחסום כתיבה... בגלל מחסום דרכים?!", הוא ניסה לרדת
לסוף דעתי.

- "אכן כן כך. הרגשתי אותו עוד בבית; בגלל זה הסכמתי לצאת איתך
בחום הזה, הייתי חייב למצוא אותו ולגרום לו להפסיק; אני שונא
לפספס את הדד-ליין שלי".

הוא זז באי-נוחות מרגל לרגל.

- "חוש ההומור שלך ירד פלאים מאז שהיא זרק... ז'תומרת, מאז
שנפרדתם".

- "תומר, אני יודע שאתה חושב שירדתי מהפסים, אבל תאמין לי שלא
הייתי עושה את זה אלמלא ראיתי את הרכבת. עכשיו צריך רק להשמיד
אותו ופתרנו את הבעיה; תראה איך היא תחזור אלי אחרי שנעשה את
זה".

הוא הלך צעד אחורה והסתכל עלי כאילו החלטתי להצטרף למושבת
מצורעים ולהילחם בפשע.

- "אתה לא הבחור הראשון שחברה שלו עזבה אותו, אבל עוד לא שמעתי
על מישהו שניסה להוציא את התסכולים שלו על מחסום משטרתי חסר
ישע".

- "חסר ישע זה כאן", הצבעתי על עצמי, "ואני אמשיך להיות כזה כל
עוד 'מר ברזלני' פה דופק לי את החיים"; בעטתי במחסום עוד כמה
פעמים בשביל ההרגשה הטובה. "בקיצור, אני הולך לגנוב את המחסום
הזה ולפרק לו את הצורה!".

תומר קימט את הגבות וחיוך שובב עלה לבסוף על פרצופו.

- "זה יראה טוב בקורות חיים שלך: ונדליזם, גניבת ציוד משטרתי,
איחור להתייצבות בבית החולים 'שלוותא'... אני תוהה אם סעיף "אי
שפיות זמנית" תקף במקרה שחברה שלך עוזבת אותך, אתה נהיה מדוכא,
מאותגר כתיבתית ומאמין שמחסום משטרתי הוא מקור הבעיות הנפשיות
שלך".

אפשר היה לראות שהרעיון מצא חן בעיניו.

- "אתה יודע מה, אחי? אולי זה בדיוק מה שאתה צריך. אבל רק
שתדע- אנ'לא סוחב עכשיו שום מחסום ברזל שחור וכבד על האופניים;
אתה רוצה לתפוס יוזמה- אתה לבד בעסק!".

- "אין בעיה", גיחכתי, "אני אעשה הכל; כל מה שאני צריך ממך
אפשר לדחות למחר; טובה קטנה, זה הכל". לחצנו ידיים לסיכום
העניין, ולאחר מכן חזרנו לאופנים שלנו.

הטיול היה מוצלח, רוב הדרך חזרה הייתה בירידה וכשסוף-סוף חזרנו
הביתה, כאבו לי הרגליים כמו שלא כאבו כבר הרבה זמן. תומר ציטט
את המורה שלו לספורט שאמר שאם הגוף לא כואב לאחר פעילות
גופנית, סימן שהוא בטח לא עבד כמו שצריך; מצד שני, המורה שלו
רוסי והוא קיבל בזמנו מדליות בקומנדו הימי, אז לך תדע מה נדפק
לו במוח שם ברוסיה.
חיכיתי עד מאוחר בלילה לפני שיצאתי למשימה שלי; נכנסתי לאוטו
ונסעתי לאותה פינת רחוב זכורה לשמצה. אלמלא פנס רחוב עמום
שהאיר את האיזור, לא הייתי רואה אותו בכלל, אבל כשהתקרבתי
ראיתי שהוא כבר חזר למקומו הקודם, ולמרות שלא היו לו עיניים
באף מקום, אפשר היה לראות איך הוא בוחן את הצומת ומחפש
קורבנות. הסתכלתי סביב בשביל לבדוק אם מישהו רואה אותי; לך
תסביר שיש לך חשבון לסגור עם מחסום דרכים... הכל היה שקט.
נשמתי עמוק, והנפתי את המחסום. הוא היה כבד לאללה, אבל בסופו
של דבר הצלחתי להעמיס אותו על הגג של המכונית. קשרתי אותו
באופן הדוק, זורק מבט אחרון בסביבה כדי לאתר עדים פוטנציאליים.
ת'אמת, גם אם הייתי רואה כאלה באותו רגע, אני לא יודע מה הייתי
עושה; זה נחמד לשחק אותה מאפיונר שמעמיס גופה לתוך הרכב שלו,
אבל אם מישהו היה רואה אותי, סביר להניח שהייתי פשוט ממשיך
לעשות הכל כרגיל.
למחרת התקשרתי לתומר:

- "הלו?"

- "הלו, תומר? בוא ניפגש היום בערב; ככה בסביבות תשע".

- "סבבה אחי, בכיף. איפה?"

- "איפה שדוד שלך עובד... מתאים?"

- "שם? דווקא שם?... זה קצת רחוק. נו טוב, שיהיה".

- "מצויין. אז ביי".

- "רגע, תגיד, מה עם האדון ברזלני שלך?"

- "אני אספר לך הכל כשניפגש. יאללה ביי".

הוא הגיע בתשע וחצי והתנצל. כזה הוא תומר. החברה הקודמת שלו
עזבה אותו בגלל האיחורים שלו, ולי הוא סיפר שכשהוא איחר לה
באיזו פעם אחרי שהם לא ראו אחד את השניה חודש, היא צעקה עליו
שאם הוא כזה עסוק ואין לו חוש לזמן, אז כנראה שאין לו זמן
לחוש, ובטח שלא אותה; אותו זה דווקא הצחיק, בגלל שהוא בדיוק
סיים לחוש מישהי אחרת.
תומר יצא מהמכונית והסתכל עלי. "נו מה, למה סחבת אותי לכאן? כל
פעם שאני מריח את הריח פה אני נזכר איך עבדתי כמו חמור בי"ב
במחסן הגרוטאות הזה. חודש לא הצלחתי להוציא את הריח של החלודה
מהידיים". "בוא אחרי", סימנתי והולכתי אותו לפינה, שם חנתה
המכונית שלי.
תומר הביט במחסום הקשור לגג, הביט בי ואמר: "החלטת להראות
בחוצות העיר איך יעשה לחפץ אשר מתעסק ביקרך?!". "תהיה רציני
לרגע", עניתי בלי חיוך, "תבקש מדוד שלך להיכנס ולצמצם מאסה של
משהו, רק חמש דקות, לא יותר". "'לצמצם מאסה של משהו'?", תומר
כמעט צרח; "אתה מתכוון להכניס ת'דבר הזה למכונת קווץ' תעשייתית
בשביל השקט הנפשי הביזארי שלך?!  אני לא חושב שדוד שלי יהיה
מוכן לשטויות כאלה בשעה כזו!". "הדוד שלך הוא הבוס של העסק,
לא? אז מה הבעיה... אני בסה"כ רוצה להפוך את גרוטאת הברזל הזו
לקוביה דחוסה. 10 דקות, לא יותר; תגיד שחבר שלך כותב מאמר על
מיחזור ומעוניין לראות כיצד מכונה תעשייתית כזאת עובדת; תרמוז
לו שאולי הוא אפילו יקבל פרסום בעיתון".
תומר כבר נראה פחות מרוצה מהספונטניות שלי, אבל הוא הבין שצריך
לסיים את הפאדיחה הזו אחת ולתמיד. הוא נכנס פנימה, וכעבור מס'
דקות השער נפתח ואני נכנסתי עם המכונית. שנינו הורדנו את
המחסום וזרקנו אותו לתוך לוע שחור שנראה מזיל ריר על הממתק
השחור שהבאנו לו.
תומר ביקש ממני להתרחק, ואח"כ הלך לצד ולחץ על כמה כפתורים
וידיות שגדלו מתוך קונסול צהוב מלוכלך. המפלצת קמה לחיים,
הרימה את לשונה, ובמכה מהירה ירדה וריסקה את המחסום לחתיכות;
לאחר מכן היא המשיכה לטחון ולעכל אותו, בעוד אני קופץ בצעקות
עידוד והנאה מעלה-מטה, מעלה-מטה, עוד ועוד!
מקץ 3 דקות תומר זרק לידיי ריבוע מתכת בגודל קוביה הונגרית.
"וואו, זה עדיין חם", זרקתי אותה מיד ליד, חיוך שטני אך מלבב
מבצבץ מבין שפתי. "עכשיו אפשר להסתלק מכאן?", הוא שאל בהכנעה
ולא חיכה לתשובה, אלא שיתק את המפלצת ופנה לכיוון השער.
"עכשיו זה נגמר", השבתי, יותר לעצמי מאשר אליו.

עכשיו אני יושב בבית ומסיים את הסיפור שלי, ממש רגע לפני
הדד-ליין. על השולחן מולי מונחת קוביית מתכת שחורה על כן מעץ,
עליו חרוט 'מר ברזלני'. הסיפור כמעט נכתב מעצמו, למעט איזו
פסקה פה ושם, בה אני לפתע נתקע בנסיון למצוא את הנוסח הטוב
ביותר; אז אני שולף את הקוביה וזורק אותה מיד ליד. זה תמיד
עוזר, כי אחרי מס' שניות המשפט המתאים קופץ לי לראש, והסיפור
ממשיך לזרום. המשבר נגמר, מחסום הכתיבה שלי נעלם ובסה"כ אני
מרגיש מחוזק יותר מכך, אם כי עדיין לגמרי לבד.
מעניין מה אני צריך למעוך בשביל להחזיר את החברה שלי?