היא יושבת בפינה לבד על איזה סלע, לא ממש בקשר עם מה שקורה
סביבה, היא רק שומעת בחצי אוזן את המדריך של הטיול מקריא את
צינורות, זאת היתה הפעם המאה שהיא שומעת או קוראת את הסיפור
ואיך שהוא זה תמיד התאים לה למצב הרוח.
היא יושבת בצד, הוא כבר הגיע לקטע שהג'ולות לא יוצאות לו החוצה
מהצינור. היא זכרה את הטקסט בעל פה. אבל זה לא מה שהעסיק את
המחשבות שלה כרגע. עכשיו היא חשבה עליו, על מה שהוא עשה לה
לפני שהיא יצאה לטיול,על איך שהיא סיפרה לאמא שלה לפני כמה
ימים על מה שהוא עשה לה במקלט מול הבית, על איך שהיא בכתה כי
היא כבר גדולה והיא יודעת מה הוא עושה לה, ועל האיך שזה כאב לה
למרות שזאת לא היתה הפעם הראשונה,היא נזכרה גם איך שאמא שלה לא
האמינה לה ושלחה אותה לטיול כדי שתוציא את השטויות האלו מראש.
מתישהו בין קצה מחשבה לקצה מחשבה היא פתאום הבינה מה היא צריכה
לעשות עכשיו,לא, היא יודעת מה היא הולכת לעשות, היא צריכה למות
לא בשביל אף אחד, בשביל עצמה, היא תהיה לבד, אף אחד לא יגד לה
מה לעשות, אף אחד לא יכריח אותה לשכב על הגב ולתת לו לעשות את
שלו, אף אחד, רק היא, היא הולכת לקפוץ בדיוק עכשיו מהצוק
הספציפי הזה שנמצא בשרשרת הרי אילת, ומה שהכי יפה, היא הולכת
לנחות בדיוק באמצע הבריכה שנוצרה בתחתית הואדי, בין הצמחיה,
בדיוק שם.

אבל אז כשהיא שקועה עמוק בתוך הטירוף הזה שסחף אותה, מישהוא
צעק את השם שלה, היא הסתובבה, מיקדה ת'מבט, נעמדה, הם התחילו
ללכת, הם אפילו לא שמו לב שהיא לא מאחוריהם, הם לא ראו אותה
נאבדת במחשבות, ובזיכרון שלה, הם גם לא ראו אותה קופצת, ומה
שהכי עיצבן אותה שהם לא ראו אותה נוחתת בדיוק במקום שעליו היא
תיכננה.

אחרי שבוע ברך ההורים שלה הבחינו בחיסרון , התקשרו לברר מתי
הטיול חוזר, המזכירה בדקה ואמרה להם בקול צווחיני- "הם חזרו
לפני שלוש ימים גברת... שיהיה לכם יום טוב".
הם לא חיפשו אחריה, הם גם לא טרחו לקבור אותה כמו שצריך, הם
פשוט המשיכו הלאה.
אבל זה לא הפריע לה כי היא מתה בדיוק איפה שהיא רצתה, היא מתה
במדבר, מתחת לצוק הספציפי הזה, בתוך הבריכה הזו שנוצרה בואדי,
היא מתה בדיוק איפה שהיא בחרה למות, ולא בשום מקום אחר.