עבר זמן מאז שעברו לי בראש אותן מחשבות שנהגו לבלות במוחי יום
ולילה בתקופה שהייתי צעיר יותר.
אני מביט באלבום תמונות ונזכר. עוד זוכר את הזמנים בהם הלכתי
מכות מתוך אידיאולוגיה. הזמנים שאמרתי כי הרגשתי שצריך,
והזמנים בהם אהבתי, כי זה פשוט היה אמיתי.
היו לי ימים שהתקשרתי לבחורה רק כדי לשמוע את קולה מהצד השני
של הקו, רק לשמוע את נשימותיה, ומיד מנתק, והיא לעולם לא תדע
שיש לי שום סוג של רגש כלפיה. היו ימים שהעברנו כל החברה עם
הגיטרה בחוף הים בסתלבט.
והייתה מיכל, וענת, ואפרת, ואוסנת, ודפנה, ושירה ועוד כמה, אבל
יותר מהן, הייתי אני.
תמיד הייתי אני, אמיתי ורגיש, שמשקר ומעוות, שבוכה בלילות,
שחי עם עצמו.  
אהבתי להסתובב הלוך ושוב על שפת הים ולהתעצל כל היום, או לצאת
למועדונים בדיזינגוף ולחגוג כל הלילה. אהבתי את החברים שלי,
שידעו לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי.
יותר מכולם, אהבתי את שלום.

שלום היה כל מה שאני רק יכולתי לרצות להיות. הוא היה מוכשר,
חכם ושקט. היה לו את עצמו, וזה הספיק. הוא היה כותב, ואני
הייתי שר.
הוא היה הנשמה, ואני החיצוניות. את הכאב הפרטי ביותר שלו, כל
הכיעור שהוא חש כלפי עצמו, אני שרתי בטונים ברורים וחזקים,
בקול מתנשא מעל ראשיהם של אלפים באולמות מפוצצים, מחייך
בשרמנטיות הנדרשת כדי לספק את קהל המעריצים.

מלאתי אלבומים מצליחים בלהיטים שרדפו והשלימו זה את זה, שרתי
וחייכתי. אלה לא היו המילים שלי.
ולא התראיינתי. לא התראיינתי, פשוט כי לא ידעתי מה לאמר.
איך אוכל לדבר על ארבעת התקליטים האחרונים שהוצאתי, על הכוונה
שעמדה מאחוריהם, והדיון בנושא התסכול העצמי, בזמן שהרי ברור
לי, שהדברים הם חסרי משמעות עבורי?!

השנים עברו, ושלום המשיך לכתוב. הוא המשיך לדוש בנסיונות
תובנה, בהבדלים שבין אושר לטוב.. ואני המשכתי לשיר אותו.
אני קיבלתי את התהילה, והוא קיבל את הסיפוק.
בכל ימי מעולם לא ביקשתי עזרה, מעולם לא הפגנתי חולשה, ואם
יאמרו שחייתי בשקר,  זה נכון באותה מידה שחייתי כאדם סגור.
והנה, בעודי חי את שנותיי האחרונות, העשור האחרון שלי בהחלט,
אני עוד מוציא אלבום נוסף שמדשדש במכירות, שמנסה להזכיר את מי
שהייתי.
גדול הזמר העברי, הזמר המוביל בישראל..
חברות ההפקה עושות לי עוד ג'סטה ועוד ג'סטה, נותנות לי אולפן
להקליט עוד שיר לא מאופס..
היום אני רק צל של העבר, השתקפות מעוותת במראת המציאות, לעומת
החזיון, הגדולה שהביא אותי אליה שלום.

אבל לא אוותר.
לא אפסיק לשיר את השירים המודפסים, שלא אני כתבתי, ואין לי
מושג מה הכוונה. מה הטעם לכתוב לבד, ולשיר לבד? זה אם כולם
ידעו מהן המחשבות שמתרוצצות לך בראש.. ונרוא עוד יותר אם ידעו
שאותן מחשבות הן לא במידת גאונות, כפי שהיו מצפים. ממני.

תמשיך לכתוב לי, שלום..
תמשיך לכתוב.
או שלא יוותר לי עוד מה לאמר.