"שלום", הוא אמר.
ג'ורג' קפץ במקומו בבהלה למשמע הברכה, ולמרות שידע בודאות מי
בירך אותו, הוא סובב את ראשו בכל זאת על מנת להיות בטוח... טוב
מראה עינים ממשמע אוזנים.
אמנם הגלימה שלו התנפנפה בגוון שדמה לכחול כהה מאשר שחור,
והחרמש נראה יותר כחפץ אומנותי שנועד בשביל הפוזה מאשר נשק
לשיסוף נשמות מגופותיהן, אבל לא ניתן לטעות בדמות עצמה - זה
אכן היה מוות; הייתה עוצמה פנימית בקולו ובדמותו שגרמה לסביבה
להיעלם עד שכל מה שנשאר היה אתה והוא, בעולם שעצר בו הזמן וכל
האנשים התפוגגו בעשן; ג'ורג' הביט סביב ולא ראה נפש חיה. ערפל
סמיך החל לעטוף את הגשר, יוצר אפקט מיסטי כמעט.
"השעה שתיים לפנות בוקר באמצע גשר שומם במזג-אוויר חורפי
ערפילי... לא צריך להיות אני בשביל לגרום לאנשים או לסביבה
להיעלם", הוא אמר אגב חיוך (כאילו שיכל לעוות את פניו לכדי
פרצוף אחר). ג'ורג' רק הנהן בחיוורון פנים ונאחז במעקה הגשר,
על מנת שלא להחליק בטרם עת; הוא שנא להיחשב כלא מנומס ולקטוע
את מוות באמצע המשפט על-ידי נפילה אל מותו... הוא לא נראה
כטיפוס הסלחני לדברים מן הסוג הזה.
למען האמת, מוות היה מופתע לא פחות לראות את ג'ורג' על הגשר
מאשר ג'ורג' אותו. אם היה מישהו על פני האדמה (או מעליה או
מתחתיה, תלוי היכן ביקר) שידע מתי אנשים עומדים למות -היה זה
מוות; לפעמים הוא אף זכר זאת טוב יותר ממעבידיו, שלהם היו
עיסוקים אינסופיים לעבוד בהם, וכך האנשים הפשוטים נשכחו מהם
מעת לעת, אם כי תמיד טענו לאחר מכן כי הם נצחיים ואינם מסוגלים
לעשות טעויות כמו לשכוח (להוא למעלה היה יותר אגו מלהוא למטה,
יותר לציין).
ובכל זאת, ממקום עומדו של מוות, נראה כאילו ג'ורג' שרבית'
מאורורה אילינוי עומד ליטול את חייו הפאסיביים לידיו (בפעם
הראשונה מזה שנים) ולהתאבד! - עניין שהיה עובר בשתיקה שבהסכמה
מצידו של מוות (הוא הרי היה רק השליח), למעט עובדה אחת:
ג'ורג' לא היה רשום. בשומקום.
"לילה נאה לסיום חיים, מה?", הוא אמר אגב אנחה קלה, בניסיון לא
מוצלח להישמע בריטי.
ג'ורג' כיווץ את עיניו כאילו בלע לימון חמוץ, ומילמל דבר מה
אותו פירש מוות כהסכמה; "אתה בטוח שהגיע הזמן לכך?", הוא
הוסיף, אגב הצצה חטופה לתוך אחד הכיסים הפנימיים בגלימה, משם
ביצבצה חבילת דפים. "לא שאני הטיפוס המתערב בענייניהם של
אחרים, חס וחלילה", התנצל בהרמת ידיים שלדיות, "אלא שזו העבודה
שלי, אתה מבין, ואין בה הרבה הפתעות... אולם כרגע אני עובר מה
שתוכל לקרוא אירוע של ספונטניות, ויש לומר כי הדבר אינו מוצא
חן בעיני כלל"; ג'ורג' לא ראה כל גבות על פרצוף העצם הלבנבן,
אולם סבר כי אם היו לו גבות, הן היו מכווצות באותו הרגע בהבעת
אי-שביעות רצון קשה; אולי הוא רק מורט אותן, גיחך בינו לבין
עצמו.
"איזו גסות-רוח", המשיך מוות בחיקוי הבריטי החובבני וטפח על
מצחו מעל לחורי העיניים.
ג'ורג' התחלחל מן המחשבה כי מוות שומע את מחשבותיו, והחליט
להעביר את תשומת ליבו לעניין שלשמו בא. עדיין אוחז במעקה, הוא
נטה קצת קדימה והביט למטה, אל הפס השחור והרטוב כמה עשרות
מטרים מתחתיו; ברק ניתך על הקרקע לא הרחק משם והאיר את האיזור
לרגע, גורם לכביש להיראות כמו יצור חלקלק ומבחיל המתפתל
במקומו.
השבועות האחרונים היו טובים עימו; ככה זה כשאין לך למה לחיות
ואתה מחליט לזרוק הכל לרוח ולעזאזל התוצאות. מי בכלל חושש
מעתיד שלא יתקיים?... אז השקעות החיים נשאבו מן הבנק על-מנת
לממן את מה שהם אמורים- החיים הטובים; אבל עכשיו הכל נגמר.
הפיצוץ הסופי בספינה הטובעת של חייו; לפחות השבועות הללו סיפקו
כמה להבות מרהיבות, לא?

"אתה אכן רואה אותי, ג'ורג', לא?", מוות שאל בטון שנשמע
כקביעה, או לפחות שאלה רטורית.
ג'ורג' שוב הנהן מבלי להביט, ותהה כיצד אמור להתחיל רצף
האירועים שיגרום בסופו של דבר למותו; האם מוות מכה בז"ל-לעתיד
בחרמשו לפני או אחרי שהוא מת? האם יש טקס כלשהו שצריך לערוך,
או שכמו במסעדות מזון מהיר, אתה מגיע, משלם את המחיר המתאים
וחוטף את הנשמה (סליחה- את הארוחה) ומסתלק באותה מהירות בה
הגעת.
ג'ורג' הירפה מעט ממעקה הברזל הרטוב, אבל לא יותר מדי, שכן
נפילה כזו תחשב כתאונה ולא התאבדות, ותאונה זה סתם עניין של
חוסר מזל, ולא פעולה אקטיבית אותה אתה בוחר לבצע; ג'ורג' רצה
לבצע משהו קיצוני, שיזעזע את העולם- שיזכרו אותו לא כטיפוס
פאסיבי, אלא כאדם ששינה את חייו ע"י סיומם; מישהו שהשכנים
יאמרו עליו: "הוא? התאבד?! לא הייתי מאמין עליו, כזה טיפוס שקט
ומופנם; בשכונה שקטה כמו שלנו אירוע כזה ייזכר שנים...".

אבל כרגע, צורה זו של התאבדות נראה רע למדי, וג'ורג' חשש לחייו
מבחינה זו שהוא ימשיך לחיות אותם אחרי שירד מהגשר ויחזור הביתה
עם הזנב בין הרגלים... פחדן בכל וריד ונים בגופו. הוא עצם
עיניים ודמיין את עצמו מרפה מן הגשר, מן המציאות והחיים
הנלווים אליהם, כל הדרך למטה...
קול שעדיין ניסה להישמע בריטי קטע את דמיונו: "שוב, אינני נוהג
להתערב במהלך הזמן ומעשיהם של אנשים, אבל למרות הבלבול השורר
אצלי והעובדה שאתה מסוגל לראות אותי, אני חייב לומר משהו: אתה
לא הולך להתאבד היום!". ג'ורג' פתח את עיניו בבהלה והסתובב אל
מוות; "מז'תומרת אני לא הולך להתאבד היום?!", הוא שאל בכעס
וכמעט ששילב ידיים לאות מחאה והפגנת תקיפות, מה שהיה גורם
לתאונה ולא להתאבדות, ולכן עצר את עצמו ברגע האחרון. "אני יכול
לראות אותך- זה בטח מרמז על משהו, לא? כלומר, זה לא כאילו כל
בן אדם יכול לראות את מוות הולך לצידו ברחוב".
" מוות, אני מבקש", הוא אמר, "אחרת זה נשמע סתמי וחסר כל
ערך... אף-אחד לא היה רוצה שידברו עליו כך. ג'ורג' הניד את
ראשו במחוות התנצלות. "ואכן, אתה רואה אותי, מה שמתוך הרגל
אומר שאתה עומד למות, לפחות על-פי הספרות, אולם אתה לא רשום לי
בשומקום שאתה צריך למות היום". הקביעה הנ"ל כמו הזרימה את כל
נחישותו וכוח רצונו של ג'ורג' אל תוך גופו, והוא פרץ בצחוק -
"רשימות? בירוקרטיה?  אם אתה לא רשום אתה לא קיים וכל החרא
הזה?! - אל תנסה להפחיד אותי באלה! כל חיי הייתי פקיד מסכן
בבירוקרטיה של החיים; בעבודה, בחברה, באהבה; סעיפים כתובים
ובלתי כתובים שחסמו אותי בכל צעד ושעל; פלא שנעשיתי כ"כ פאסיבי
ומדוכא? את זה הסביר לי הפסיכולוג שלי, רגע לפני שגנב את
כרטיסי האשראי שלי וברח עם ארוסתי להוואי, אז אל תדבר איתי
איפה אני כתוב או לא כתוב, כי לי נמאס לשמוע! אני הולך לבצע את
מה שאני החלטתי, ואני הולך עם זה עד הסוף! אף אחד לא יכול
לעצור אותי... נתראה בצד השני, מותק!".
ג'ורג' לא חיכה לתגובה, קפץ על המעקה וזרק עצמו לאוויר,
זרועותיו פשוטות לצדדים, ולרגע אחד הוא נראה מאושר... מאושר
שצחק לחוק האולטימטיבי בפרצוף וצפצף על מה שהיה לממונה עליו
לומר; לא כל יום אדם יכול לתת בעיטה בביצים למוות בכבודו
ובעצמו (בצורה מטאפורית, כמובן).

ברגע הבא הוא ראה את הכביש מתחתיו, וההבנה חילחלה לתוך ישותו
הפחדנית:
"אאאאננננייי מתחראאאאאאט!!!", הוא צרח בהיסטריה ונופף כציפור
פצועה בגפיו.
"מתחרט?! קצת מאוחר מדי בשביל זה, אישי היקר!", צעק מוות
מצידו השני של המעקה.

באותו רגע ממש הוציא ג'ונתן רולן הזקן את ראשו ממושב הנהג
בכרכרה הרתומה בה נהג והציץ החוצה למשמע הזעקה; ג'ורג' נחת
בצווחה מחרידה דרך גג הבד ולתוך הכרכרה. ג'ונתן תפס בחזהו,
איבד את שיווי משקלו ונפל לקרקע, שם החל להתעוות על הרצפה מס'
שניות, בטרם נדם.
בן רגע הופיע מוות לצידו וטפח בחוזקה על מצחו שלו; התנגשות
העצם בעצם יצרה חריקה מבחילה. "כמובן - בלוק בניינים 61 ברחוב
מייפלברי!  המיקום נחשב כאותו מקום מעל או מתחת לגשר!". הוא
שלף דף מן הגלימה ומחק את השם ג'ונתן רולן ממנו. אחר-כך נגע
קלות בידו הדקיקה במצחו של רולן; אד טמיר הסתלסל סביבו, ואז
נעלם במפתיע בתוך אחד הכיסים בגלימה הכהה.
הוא הסתובב אל ג'ורג' ופלט שריקה; "וואוו, זו הייתה חתיכת
נפילה, חביבי...". ג'ורג' שכב משותק בשתי רגליו על רצפת הכרכרה
והביט בו ספק מבועת, ספק מאוכזב. "אני לא אוהב לומר אמרתי לך,
אבל... לא חשוב. אל תדאג, אנחנו עוד נתראה בסופו של דבר. עוד
הרבה הרבה זמן...", ו-מוות פרץ בצחוק ציני שאלמלא דבריו היה
יכול להיחשב כצחוק מרושע שבא אחרי איום.
למעשה, בשביל ג'ורג', לא היה דבר מאיים יותר אותו יכול היה
לשמוע...