צעדים הדהדו מעבר לפינה, והתקרבו לפנייה שהובילה אל המסדרון
הקטן שבו הוא ישב, בתוך מבוך ממשלתי שכזה, עם קירות שחורים.
הוא ישב על ספסל קטן, הוכחה ניצחת לחוסר התקציב של מחלקת
הריהוט. הצעדים התקרבו. גלימה כתומה התנפנפה, והדמות הייתה
מולו, אוחזת תיבה עתיקה עשויה אבן חומה, מעוטרת בסמלי עצים
ועלים. הפנים היו חמורות סבר, והידיים שאחזו בתיבה, אחזו בה
כאילו היא משא כבד הרבה יותר משנראה לעין. כאילו אחזו בתינוק
בן יום, או בחיי אדם. כאילו תיבה זו הכילה את התגלמותה הגשמית
של המילה אחריות. הדמות עצרה מולו, מתנשפת, בתערובת של מאמץ
והתרגשות. ארטי הפנה את מבטו מעלה, אל העיניים הכחולות-אפורות
שהיו מקובעות בפניו הלבנות-חומות של סטיבן.  

הם לא היו בני אדם, בהחלט לא. הם היו משהו שונה, אך דומה.
הליכותיהם היו כמעט זהות, ואף דמותם. אך פניהם היו זקנות,
מלידה. אולי משום שעולמם היה זקן. פניהם וגופם היו כאילו
מכוסים באבק, עורם מחורץ ושיערם לבנבן ודליל. עיני הבז' של
ארטי שאלו, וסטיבן ענה באנחה. זו הייתה המשימה החשובה ביותר
בחייהם. סטיבן התיישב על הספסל, גלימתו מתנפנפת מהדף האוויר.
הם הביטו בשתיקה החוצה, דרך החלון שמולם. ניבטה אליהם שתיקתו
הקרה של החלל. כוכבים אינספור שואלים שאלות אינספור, כולם
מכוונות אליהם. היה כוכב אחד שלא שאל, כוכב שענה, בתחינה. כוכב
שמהותו דהתה, צבעו אדום-מתכלה, כשל גחלת שעבר זמנה והיא מסרבת
להעלם. שמש. ה-שמש. השמש שלהם.
 
רובוט ניקוי עבר במסדרון שבו ישבו, מותיר אחריו רצפה מקורצפת
ומבריקה, ממנה השתקפו סוליות נעליהם. "זה עולם של רובוטים,
ארטמוס, הם לקחו את מקומנו. אנחנו בנינו לנו עולם, והותרנו את
עצמנו בחוץ." גלים של שנות חיים השתפכו מעיניו. "לפחות את זה
לא משאירים בידיו של רובוט, אפילו אם מתוך טקסיות...". "...וגם
זה עם התנגדות גדולה של 'שמרני החיים'" המשיך ארטי את קו
מחשבתו. קולו המבוקע של סטיבן הטיח את הלא נודע בפני האינסוף,
"איך בעולם גוסס, הם עדיין ממשיכים להתעקש על ערך החיים?"

הוא פנה שוב אל ארטי, מוודא בעיניו שהוא אכן מוכן ומזומן
למשימה שלפניו. עיני הבז' לא הסגירו אף גוון של צהוב (YELLOW -
לאלו שבקיאים בסלנג אמריקני...). הוא חייך עם שפתיו היבשות.
הוא הושיט לארטי את התיבה, שהניח אותה בחיקו, וכתפיו נשמטו
ביגע. ארטי קם וחייך. חליפת המגן הכחולה מכסה את עורו מרגל ועד
ראש. "תודה, ולהתראות" הוא אמר, ביותר כוונה ממיליון מפיות.
פניו חמורות הסבר של סטיבן הרפו ברוך, ושגרו לו הצלחה במשימתו.
"כדאי מאד שלא אראה אותך שוב!" הוא התלוצץ, מתאמץ לשמור על קול
יציב, יודע עד כמה שניהם ייחלו שלא להיפרד. ארטי חיבק את התיבה
והמשיך במורד המסדרון, בגב זקוף.

הוא הגיע עכשיו לתחנה הלפני אחרונה. -אתר השיגור-  הדלת נפתחה
מעצמה. תא מתכתי גדול עמד בסמליות במרכז החדר, מחובר לכבלים
שונים ומשונים. הכבלים הובילו למסופי מחשב שהיו מחוברים אליהם
מדענים. כל אחד שקוע במסד הנתונים שלו. הוא נכנס אל התא
והתיישב על הכסא המרופד שהותקן בו. כל ההכנות כבר היו מאחוריו.
הדלת נטרקה מאחוריו. הוא עבר על התהליך מאות פעמים בראשו, אך
עדיין החלה התרגשות להתגנב אל ההווי הבוטח שלו. הוא ירד עכשיו
אל פני הכוכב. אך זה לא יהיה הכוכב שלו. כחלק מנבואת העל,
שמגשימה עצמה כבר מאות מיליוני שנים.

התא השתחרר. הוא חגר את עצמו והתכונן לחוסר משקל. התיבה מהודקת
אל לוח לבו. כאן הכל מתחיל, הוא חשב, וכאן הכל נגמר. הנבואה
דיברה על אפשרות. אפשרות, שמהותה העצומה חלחלה לתפיסתו כשהחל
התא להאיץ כלפי מטה. 'אתה תרד אל פני הכוכב' הם אמרו לו, 'כך
נאמר בנבואה', זאת כל אחד ידע. 'התא שבו תרד, הוא מכונת זמן'
הוא הרהר בהשלכות הלוגיות של מושג מגוחך זה וחזר לתדרוך,
'מכונה שתוכננה על ידי הנבואה, לפעול בין שתי נקודות זמן,
ולהשלים מעגל.' גם את זה הם לימדו בגן הילדים. לא היה ילד על
פני הכוכב שלא הכיר את הנבואה בעל פה. אך כמה מהם האמינו בה?
לכמה מהם היא לא הייתה רק מילים? כמה מהם חשו על בשרם את כוחם
של האפשרות? כמו שהוא חש עכשיו...? 'התא יאיץ, וישתמש באנרגיה
כדי ליצור עיוות ברצף הזמן-חלל' גיבוב שטויות טכניות, זו לא
הייתה המשימה שלו. זו הייתה המשימה שלהם, להביא אותו בשלום אל
פני הכוכב, במקום הנכון, בזמן הנכון. כך נאמר לו בתדרוך
הראשוני. אחר כך בא החומר שממש גרם לראשו לכאוב. התיבה. בתוכה,
כך נאמר לו - החיים עצמם. התא המשיך להאיץ, מוסיף כמה רעידות
כדי שלא יהיה משעמם. 'לאחר שנים של מחקר, הם מצאו את הנוסחה,
המטען הגנטי של צורת החיים הראשונית, הצורה ממנה נוצר הכל...'
יצור שממנו כולם שכחו, הוא תהה. '...מונח בבטחה בתוך מכונה,
מדגרה, בצורה הסמלית של זרע של עץ אלון. בתוך התיבה.
ההיסטוריונים טענו שהתיבה הזו נמצאה בנקודה הכי נמוכה על פני
הכוכב, ונשתמרה במשך דורות, מועברת מיד ליד, מדור לדור, מתקופה
לתקופה.' לשם הוא הולך עכשיו. לנקודה הכי נמוכה על פני הכוכב.
לשם הם שלחו אותו. הם? לא הם... הוא הרהר. הוא הרגיש את זה
עכשיו. האפשרות. היא,  שלחה אותו, ואותם. הרעידות נעשו חזקות
יותר. התיבה נעשתה יותר ויותר כבדה... 'לא תוכל לחזור'. רק
עכשיו הוא הבין את כובד המילים. מילים שחרצו את גורלו. מילים
שיצרו גורל משלהן. הוא לא יוכל לחזור. הוא לא רצה לחזור.
הרעידות נפסקו בפתאומיות. איזשהו רחש משונה שהיה קיים בתודעתו
מאז שנולד, הפסיק גם הוא. הוא עשה עוד צעד במסע. הוא היה עכשיו
לבד. לגמרי לבד. כל מי שהכיר, כל מי שלא הכיר, עוד לא נולדו.
שום דבר עוד לא נולד. היו עכשיו רק הוא, והתיבה. והאפשרות,
שהייתה שניהם יחדיו - והרבה יותר.

התא החל להאט, במנגנון אוטומטי שקדם כעת את יוצריו. הנבואה
השתלטה עליו, הוא החל לדקלם פסוקים. "ובמקום בו שרר הכלום,
באדמה העקרה, יצא האפשר לאחד ממסעותיו. מסע שימשך עולם שלם.
ומכוח האפשר, נפלו החיים משמיים". התא עצר בחבטה עדינה. דלתו
נפתחה, וערב קדמון הציץ פנימה אל עיניו העצומות של ארטמוס פד.
הוא פקח אותן בחרדה שכמוה לא חש מעודו. הוא רץ אל החוץ ונפל על
ברכיו. האדמה הייתה קשה וצחיחה. אף לא גרגר אחד של צמחיה.
השמיים היו טהורים מאורות ועשן. תחנת החלל לא הייתה שם. רק חום
משמים במעגל קסמים. אפילו מזג האוויר עמד דומם. והוא, נחת
כטיפת גשם על גרון ניחר. נחישות חדשה החלה להיבנות בתוכו,
זורמת מידיו שאחזו בתיבה. נחישות של גזע שרצה להיות קיים. שזעק
אל האינסוף. שקרע את הזמן. האפשרות!

הוא החל בדרכו אל התהום. דרך שתרגל עשרים ושלוש פעמים בחדר
ההדמיה. דרום מזרח. הוא הלך. כפי שאמנו אותו. הלך, והזמן לא
הלך אתו. הזמן כאילו נעצר. הדבר היחיד שהשתנה היה הדרך. אף לא
צליל. הרוח לא נשבה. רק זעקת הקרב של האפשרות, שנשמעה לאחד
בלבד. הדרך נפסקה.
תהום. הוא היה מוכן לזה. אלפי מטרים מתחתיו, נמצאה הנקודה הכי
נמוכה על הכוכב. אבל לא היו מדרגות. מושג המדרגות עוד לא היה
בנמצא. אך כוח המשיכה הישן והטוב היה שם. לפני כולם. הוא
הסתובב. אחז בחוזקה  את התיבה אליו, וקשר אליה את הרצועות
המיוחדות שבחליפתו. הוא צעד אחורה. הוא רץ, וקפץ. אל תוך
החשיכה. מספר שניות אחרי הקפיצה, האור כולו נעלם. נשארה רק
הרוח. ואז באו הקולות.

'המשימה שלך היא הכרחית, בלעדיה, אף אחד מאתנו לא יהיה כאן.
לאחר שנים של מחקר על התיבה, הבנו! אנחנו יוצרים כעת את עצמנו!
זה התנאי! זו האפשרות...! המחקרים שלנו גילו, כי מוצא החיים על
הכוכב שלנו, מקורו בנקודה אחת. המשלחת ששלחנו גילתה שם תיבה
בידיו של ראש שבט קשיש. בדקנו את גילה, והוא פי שלוש מגילו של
כוכב הלכת! מיד הסקנו שזו טעות... אך לאחד החוקרים הייתה
תיאוריה משוגעת... שכל החיים נוצרו כתוצאה של פעולה מכוונת...
ואז מצאנו את התא... והיה כתוב עליו 'תעשיות חלל טריוס'! החברה
שלנו! אז פסלנו התערבות חיצונית... מה שנשאר היה זה: אנחנו
יצרנו את עצמנו! כחלק מלולאה בזמן. עכשיו כשהשמש שלנו דועכת,
הגיע הזמן להבטיח את קיומנו. שהרי, אם השמש תתפוצץ לפני שנספיק
לשתול את התיבה, זה יהיה כאילו מעולם לא היינו קיימים! נותרו
שבועיים לפני תאריך הקריסה. אתה יוצא ביום האחרון...' הוא חשב
על הכל מזווית חדשה, זווית של מי שקיבל את גורלו. 'המשימה שלך
היא לוודא בכל מחיר שהתיבה תגיע לנקודה בה מצאו אותה.'
"אני מקריב את חיי כדי ליצור עולם שכבר מת..." אבל בכל זאת, זה
היה חשוב...
בין שמיים לארץ, בין חיים למוות, בנשימה אחרונה, הוא פתח את
התיבה.

לאחר תקופת זמן שלא נמדדה, פשוט מפני שלא היה מי שימדוד, ניגשה
כף יד אל התיבה וסגרה אותה. כף יד גסה, ורודה. חמש אצבעות. היא
הרימה את התיבה. והלכה.

אחרית דבר: הרי כל מסע בזמן גורר אחריו לולאה. אך זו הייתה
לולאה שגררה אחריה מסע בזמן. מתוך אפשרות, מתוך רצונו של גזע
שלם בקיום, נפתחה לה התיבה. ולי, ולך, נותר רק לשאול. "איפה
התיבה שלך?"


(זה אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי, לפני שנתיים בערך, כשעוד
הייתי בעסקי המדע הבדיוני, קצת שונה מהחומר העכשווי, אבל אני
אוהב אותו. מקווה שגם אתם)