מתוך אפלה מוחלטת מיששתי את דרכי אל היציאה, המדרגות שבהם
עליתי נראו כאינסוף. אחרי המדרגות הייתה רצפה מעוותת וחריץ אור
קטן שנראה מבעד לחושך המהפנט.
לא פחדתי, הדמעות שמילאו את עיניי הספיקו כבר לנגב את הלחיים
שלי ברטיבות מלוחה ולשטוף את כל הפחדים הילדותיים מהחושך וחוסר
הודאות של האפלה.
בידיי זיהיתי דלת אבל היא לא נפתחה, המשכתי לחפש מתג אור או
דלת נוספת וכעבור שניות מספר אצבעותיי מיששו דלת עץ עבה
וגדולה.
היא הייתה פתוחה, הקלה אפפה את לבי שתהה על הכוח העליון שהותיר
דלת אחת פתוחה במקום הזה שהיה ללא כל ספק סגור. דחפתי אותה
בחוזקה בלי לדעת לאן היא תוביל. קיוויתי שהיא תוביל אותי החוצה
אל האור, שמשם אוכל ללכת הביתה ולשקוע ברחמים עצמיים, אבל
כשהדלת נסגרה מאחוריי ראיתי לפניי אולם ענק וחשוך.
תחילה רציתי לחזור אבל ידעתי שאיני רצויה מהמקום שממנו ברחתי
מלכתחילה אז נשארתי באולם הענקי.
באולם היו שורות של מושבים שבהם לפני כן ישבו צופים נלהבים
וצפו באיזו הצגה או סרט שהגיע באיחור לעירנו הנידחת.
את השורה האחרונה האירו כמה מנורות אדומות קטנות אבל מלבד זה
מקור האור היחיד באולם היה ממנורה קטנה על הבמה.
הוא משך אותי אליו כאילו זה היה האור שלו חיכיתי כל חיי.
עליתי בצעדים קטנים במדרגות הצדדיות אל הבמה, כמעט ולא ראיתי
דבר מלבד וילונות הארגמן הכבדים שמסגרו את הבמה הגדולה.
עיני התרוממו אל הברזלים הכבדים שבתקרה שהיו במרחק גדול ממני
ונראו כמעט בלתי ניתנים להשגה, מעלי היו חבלים ומנורות
וזרקורים כבויים שחיכו לרגע האמת..
ואני, אני הילכתי בין הוילונות, על רצפת הפרקט השחורה, הדמעות
התחילו לזלוג מחדש והתיישבתי במרכז הבמה. בכיתי עד שלא נותרו
בי עוד כוחות וסגרתי את עיניי.
זה היה מפלט נפלא מהבעיות שבחוץ, הלימודים לפתע נראו כפרט
שולי, האכזבות והכעסים של אותו היום ושאר הימים כאילו נעלמו
לעולם אחר, כל המחשבות על העתיד התערפלו להן ואת מקומן תפסו
חלומות ילדות, תשוקות מהסוג שמטרידות את הלב מעצם המחשבה שהעזת
לחפוץ בהם.
הכל נרגע בתוכי ולא היה קיים עולם אחר מלבד זה שנוצר באותו
הרגע. העולם שנוצר תוך שניות מעטות היה כה נפלא וכה שקט, הכל
היה הגיוני לפתע באופן סוריאליסטי לחלוטין ועם זאת הוא לא יכל
להיות יותר ריאלי ממה שאי פעם רציתי.
הכל קיבל ממד חדש. הכעסים הפכו לחיוך של גיחוך, לרחמים כלפי
אלו שאינם רואים את האור החזק הזה שנוצר במוחי מתוך האפלה
שבאולם ומאחורי עיניי הסגורות.
רציתי לרוץ ולספר לעולם מה הרגשתי באותם הרגעים. אבל איך אפשר
להכניס את כל העולם לאולם שלפתע נהיה קטן כל כך?
הבמה הפכה לענן מרחף ועדין שחזק דיו בשביל להחזיק רק אותי, אני
הייתי בשמיים וכולם היו על האדמה בפעם הראשונה בחיי.
אני הייתי במרכז וכולם סבבו סביבי, זו לא הייתה הרגשה של
התנשאות או גאווה מופרזת אלא תחושת סיפוק מהיותי עם עצמי, לבדי
באולם הזה שמכל המקומות שבהם אי פעם הייתי הפך כה מהר לביתי
שלי.
פקחתי את עיניי ומתוך אלפי המחשבות שחלפו במוחי באותו הרגע
עברה המחשבה שהפנטזיה הנהדרת תתנפץ תוך רגעים מספר, אבל היא לא
התנפצה. היא נתחזקה יותר ויותר.
הילכתי על הבמה, אותי הקיפו רקדנים ושחקנים, זמרים ועשרות
אורות וזרקורים, אני הייתי כה קטנה על הבמה וכה גדולה בעיניים
שלי, היה בי את הביטחון לעלות על הבמות הגדולות בעולם ולהתחיל
לשיר את השירים שמעולם לא שרתי בקול אפילו לעצמי מחשש שמה
אזייף, היה בי את הכוח להתחיל לרקוד את היצירות הגדולות ביותר
של הבלרינות הכי מפורסמות בעולם כשתמיד פחדתי שמה יש לי שתי
רגליים שמאליות וכולם רוקדים טוב יותר ממני.
יכלתי להריץ מונולוג הומוריסטי ולשחק תפקיד דרמטי שהיה גורם
לכולם לבכות, הכל נראה כל כך אפשרי לפתע.
לא רציתי יותר לשבת בקהל ולהביט למעלה על הבמה הגדולה, יותר לא
רציתי להרגיש כאילו זהו מקומי, בין המון של אנשים שבתום ההצגה
יחזרו לחייהם ורק אני אוותר במחשבות זיקה שגם אני יכלתי לשחק
שם למעלה.
תמיד הרגשתי שאני שייכת לבמה והבמה שייכת לי, אפילו אם אני
לבדי ואין איש בקהל, כמו באותו הרגע, זה היה מספיק לי.  
רציתי להודות לכל אלו שפגעו בי לפני דקות מספר ולאלו שדחו אותי
בלי להכיר אותי ולכל אלו שאף פעם לא האמינו בי. כי הם אלו
שבזכותם גיליתי את האולם הזה שבו הייתי כל כך הרבה פעמים כצופה
וכעת אני לבדי על הבמה וזה היה טוב יותר מכל הצגה שאי פעם
ראיתי.
בכיתי עוד הרבה רק בשביל לשחרר את כל הרגשות האלו שהעיבו עליי
במשך השנים, הכל היה אפשרי על במה זו. טיילתי ומיששתי כל מטר
על הבמה, הכל היה מושלם עד כדי טירוף חושים, כל המחשבות שפעם
חשבתי על היותה של הבמה אמצעי לביטוי והתנשאות של אלו שמוכשרים
יותר ממני התנפצו ורק אז הרגשתי מה שמרגישים שחקנים על הבמה,
וידעתי שתחושת הסיפוק גוברת עוד יותר כשהאולם מתמלא באנשים
שמוחאים לך כפיים ומחזירים לך את כל האהבה ששכחת לחוש כלפי
עצמך.
מאותו הרגע ידעתי שמצאתי את הבית שלי, הבית שכולם מחפשים מעבר
לבית ההורים.
לאותו המקום חזרתי באותו הערב עוד פעמים מספר והוא תמיד היה
פתוח בשביל שאבכה לשחרור רגשות הפחד האחרונים אבל אחרי אותו
היום לא הצלחתי להיכנס יותר לאולם הריק.
תמיד הוא היה מלא באנשים, היו בו הצגות וסרטים, היו בו אסיפות
וטקסים. בכל פעם שנכנסתי הרגשתי שהבמה מחייכת אלי כאילו שומרת
סוד ששייך רק לשתינו ואני חייכתי בחזרה.
יותר לא הצלחתי להיכנס לאולם הריק, תמיד כשחלפתי על פניו
חיפשתי את המדרגות האלה ואת הדלת הזו שהייתה פתוחה באותו הערב
ומאז הייתה לעולם סגורה.
התאכזבתי מאוד אך במהרה הבנתי או שאולי כך לבי רצה להבין,
שמעתה אני אחפש במה חדשה. במה אחת או עוד הרבה במות אחרות
שעליהן תמיד אוכל להרגיש כמו בבית אבל בשביל זה אצטרך לקחת צעד
נוסף, להעז ולהילחם באלה שלא מאמינים בי שאני אוכל ואני אצליח,
להילחם על החלומות ופנטזיות הילדות שנדחקו להן עמוק בתוך הלב
והתפרצו באותו הערב, אצטרך להסתכן ולחפש, לנסות ולהתאכזב אבל
הכל יהיה שווה כי עמוק בפנים אדע שמתישהו אגיע הביתה.