היא התישבה לידי ושאלה אותי מתי האוטובוס עבר, מאחר שגם אני
חיכיתי לאותו האוטובוס התחלנו לדסקס בסתמיות על האטובוס ועל
השעות שבו הוא עובד, דיברנו עד הרגע שבו היא אמרה "אני נוסעת
כבר עשרים שנה באוטובוס המחורבן הזה" חייכתי והפנתי את הראש,
האם החיים שלה היו כל כך אכזריים כלפיה שהיא הגיעה למצב שבו
היא שונאת את הכל או שהיא פשוט בן אדם כזה.
המשכתי לשבת בתחנה ולהסתכל על האנשים העוברים והשבים, הייתי
מתוסכלת, יום עבודה ארוך, המשכורת לא נכנסה בזמן והלחץ האדיר
של החיים עצמם העיק עלי.
שוב שקעתי במחשבות על מוות, אולי זה מה שאני באמת צריכה חשבתי
עד שראיתי את הבחורה המקסימה שחצתה את הכביש נדרסת, המון דם,
המון צעקות ואנשים בוכים.
הגיע האוטובוס שלי, עליתי עליו כאילו כלום, מוות כבר לא ריגש
אותי, במיוחד לא לאחרונה. שום דבר כבר לא ריגש אותי.
הגעתי הביתה ונשכבתי על המיטה בחבטה קלה, לא אכלתי, לא הדלקתי
טלויזיה, פשוט שכבתי שם וחשבתי, לא יודעת בדיוק באיזה שעה
נרדמתי אבל כשהתעוררתי מצאתי את עצמי באותה תחנת האוטובוס,
בערך שלושים שנה יותר מבוגרת, אומרת לבחורה צעירה שאני נוסעת
באוטובוס המחורבן הזה כבר עשרים שנה.