היא נעמדה על גג הבניין, שנראה כאילו הוא הולך ליפול, כאילו
עוד שנייה הוא ייקח אותה במילא. היא עמדה על קצה המדרכה הקטנה
שמגדרת את התקרה הבלתי נראית של העולם שלה וכל הבגדים שלה
התחילו לעוף ברוח פתאומית, השיער החום התנדנד מצד לצד ועל
הפנים והיא נשארה מרחפת באוויר הקרקע הנוחה. "אל תעשי את זה",
נשמע קול מאחוריה. "חשבתי כבר שאף אחד לא יבוא," אמרה. "בדרך
כלל כולם מתאספים פה למטה אחרי חצי שעה בערך שאני באה ועושה עם
הכנפיים..." היא התעופפה למחצית, השיער נפל למטה מפאת כוח
המשיכה והיא נשארה בחצי הגוף שהיה עדיין מונח על הארץ. "אפשר
לדעת למה?", הוא שאל. "לדעת למה מה? למה מישהי משוגעת כמוני
תעשה משהו כזה? ועוד ביום כזה! איך העזתי, לקחת סבל של מישהו
אחר ולהפוך אותו לשלי... איך יכולתי?!" דמעה קטנה בלתי נראית
התחילה לנזול על הלחי ופתאום סטתה ונפלה על הכביש, בגלל הרוח.
"תעני," אמר בקול מתחנן, קול לחשני ועדין, כאילו מידת הקול שלו
יכולה להציל עולם. או לפחות נפש תועה אחת. "אני לא אוהבת
אפרסקים ואין לי כנפיים, אז אני רוצה למות. או אולי אני לא
אוהבת כנפיים ואין לי אפרסקים, לא יודעת, אחת מהאפשרויות האלה.
מה איכפת לך במילא?! תחזור למה שעשית. תחזור לעשות משהו
מועיל." היא הסתכלה עליו ואמרה הכול בבוז מוחלט. בהחלטיות של
אדם נואש. "בסדר, תעשי מה שאת רוצה. אין לי כוח במילא להציל את
העולם. יש לי מספיק בעיות גם ככה. אני הולך, להתראות, ירידה
נחמדה למטה."
"למקרה שרצית לדעת..." היא פנתה אליו פתאום. "אני לא אקפוץ.
אני עושה את זה כל הזמן. חשבתי על זה, אבל אני לא יודעת איך."
"איך מה?" הוא שאל, מחזיק בידו את המפתחות למשרד למטה, רק שתי
קומות למטה. "אני לא יודעת איך למות. אתה יודע איך זה שאתה
חושב על משהו על היום ואז אתה לא יכול להתמודד אתו? יש אנשים
שלא מצליח להם שום דבר ויש אותי, שלא רוצה להצליח. אני אוהבת
לרצות לעוף, לא להיות פה יותר. ואף אחד לא משכנע אותי אף פעם
לרדת מהקצה. אני תמיד יורדת לבד." "אולי את צריכה לראות מישהו,
מישהו שיודע מה הוא עושה, פסיכיאטר או משהו." הוא אמר, המפתחות
נפלו והוא התכופף באלגנטיות איטית והרים אותם. "ראיתי כבר את
כל הפסיכיאטרים בעולם אבל אף אחד לא אמר לי שאני יכולה לעוף,
אז עזבתי." החולצה הלבנה שלה התנפנפה ברוח אביבית קרירה של
אמצע הקיץ, החרקים המשיכו להסתובב על הגג ולהידבק למנורות
החירום. התלתלים החומים התנופפו וכיסו לשבריר שנייה כל צל של
קיום. "מה אומרים, הלקוח תמיד צודק?" היא צחקה צחקוק חולני
שהתלווה בבכי צורמני, שלא היה ניתן לראות איפה הבכי מתחיל
ואיפה הצחוק נגמר. "אל תבכי." הוא הסתכל בשעון המתכת הנוצצת
באור החירום והתחיל לחשוב על הבית, היא תחשוב שוב שהוא בוגד,
הוא יודע. היא תתחיל להתקשר לכל מקום ותלך חזרה להורים, כמו
פעם. "תלך. אם אתה רוצה. אבל האמת? אני הבנאדם הכי מעניין
שייצא לך לראות בזמן הקרוב. ומי יודע אם אני אהיה פה בפעם
הבאה." הגבה העקומה שלה, גבה שחורת פחם, הסתכלה אליו ממרומי
מדרגת הגג, חום מעיק התפשט פתאום בגג, הנוף נראה כל כך יפה
מלמעלה, הלילה נראה כל כך מיוחד ואפשר לראות כל כך לרחוק,
אפילו ביום גשום, ולפעמים, אפילו בערפל. לפעמים דרך הערפל ניתן
לראות אור קטן, אבל זה תלוי מאיפה אתה מסתכל. "באמת?" הוא חייך
חיוך קטן ולחוץ, "ע"פ מה שאמרת קודם, אני עוד אראה אותך פה
בפעם הבאה שאני אעלה כדי לסגור את הגג." "אבל אולי הפעם אני
אאזור כוח, אולי הפעם אני אצליח לעוף. אולי, זה לילה טוב למות.
לא כמו שאר הימים, הלילה אתה יכול למות עם הכוכבים. אתה יכול
לעלות עם השמש גבוה ולא לחזור אף פעם." היא התחילה ללכת על
המעבר הרחב של מדרכת השמיים ופתאום היא נעצרה, בשקט. הרוח
הסיטה את אחד הענפים של העצים המיניאטוריים ששמו פעם על הגג של
הבניין הישן כדי להעניק לו איזו תחושת ביתיות סנטימנטלית. "אבל
לא היום, בבקשה, ילדה, לא היום, יש לי מספיק על הראש מאשר
להוסיף לרשימה ילדה קופצת." "אני לא ילדה!" היא צעקה עליו,
הרוח נושבת עליה, שערה החום הסתיר את פניה האדומות, "אני לא
ילדה, אל תקרא לי ככה." היא ענתה בשקט, סיימה את המשפט בחוסר
הקשבה אומנותי. "אז מה את?" הוא ענה, מתבונן כל חצי שנייה
בשעון ומדמיין בחוסר נימוס אותה מחכה בבית עם המזוודות והשותף
נוסעים לסוף השבוע להתרענן במין נקמה כלשהי, לא מצחיקה. "אני
פיה שלא יכולה לעוף. אם הייתי יכולה לעוף, הייתי שם." היא
הצביעה על השמיים המאירים, נטולי הערפל, הכוכבים התחילו לרצד
מסביב בכל מקום כמו בהילולה שמימית לכמה רגעים, עד שהיא הורידה
את ידה כמו במטה קסם, ואז הכול הפסיק. "אבל אני פה. פה אני
כנראה לנצח. עד שאני אוכל לעוף. או עד שאני אוכל ליפול." "אבל
יש לך את כל החיים, את כל כך צעירה, תוכלי לעשות הכול..." "אבל
אני לא רוצה!" היא השמיטה את ראשה אל עבר המטה ופתאום הרימה
אותו בסערה ואמרה: "אני לא רוצה להיות במקום הזה כל יום במשך
חיי ולחשוב על כמה בזבזתי וכמה אני לא מרוצה, אני בחיים לא
אעוף, אני לא משוגעת, אני יודעת את זה, אבל בפנים, הכול תכלת
ושמיים והרמוני ויש חלילים ברקע  ויש משמעות לכל דבר ושם אני
יכולה לעוף. כל אחד יכול לעוף, גם אתה יכול לעוף, אם לא הייתי
מסתכל כל שנייה מתי תוכל ללכת. חבל, אמרתי לך שאני מעניינת,
יום אחד תוכל לכתוב על ההיכרות שלך עם הפיה שלא יכלה לעוף
מבניין ועמדה שנים וציפתה שמישהו יגיע,  כדי שתספר לו את סיפור
החיים העצוב שלה בתור סיפור מרתק ומעניין. אבל אתה לא נראה לי
מרותק. חבל". רוח פרצים מהירה העיפה כמה דפים לעברו. "אני
מיכאל, אגב, איך קוראים לך?" הוא הוציא את המילים האלה רק כדי
לגרום לה הרגשת נוחות ולהוציא מקרבו את הרגשת האשמה, בתקווה
שהכרות תגרום לה להישאר אתו רק עד שמישהו יבוא להחליף אותו. רק
עוד כמה דקות ואז הוא יוכל לחזור, מי בכלל אמר לו לעלות למעלה
ולהיות השומר שלה מהמוות ולמה הוא לא בבית כבר היו רק מחשבות
סתמיות שהיו לו, ,שרצו לו בראש בזמן שהילדה מלמלה לעצמה
בלחישות עדינות בצעדים קטנטנים עוד יותר הלוך ושוב "אני לא
אפול, אני לא אפול". "אתה באמת רוצה לדעת את השם שלי, מיכאל?
האם אתה רוצה להיות חלק מההיסטוריה הקצרה שלי? או שעליי להיות
חלק מההיסטוריה הארוכה שלך? אדם במעמדך, איש עסקים צעיר, בטח
מחזיק אישה וילד ומאחורה גם איזו מאהבת יפה ומספקת לך את כל
הצרכים הגשמיים שמישהו כמוך צריך, למי אני מעכבת אותך, מיכאל?"
היא הסתובבה אל עבר הכלום, האוויר, פניה נפלו מטה והתבוננו
במכוניות שמרצדות על הכביש שמונח לו למטה וכל הגופות האחרונות
שנפלו לשם, אנשים ללא שם, ללא פנים, ללא רוח חיים. "אישתי,
נעמה. שאני אוהב אותה מכל לבי..." "אני לא חושבת שאני האדם
לשמוע את זה. מתי לאחרונה אמרת לה שאתה אוהב אותה, מיכאל? מתי
חזרת הביתה מוקדם והפתעת אותה? לפעמים לא צריך לנחם זרים,
מיכאל." "תרדי, תעשי לי טובה. אני באמת צריך לחזור הביתה. היא
בטח דואגת." "אל תדאג, היא לא תברח. היא לא תלך. היא תחכה לך
כמו תמיד." הרוח נשבה בכיוון ההפוך. "תגידי, לא נמאס לך? אני
הולך, צניחה נעימה." הוא התחיל ללכת במורד המדרגות, הצמודות
לגוף הבניין. הוא ראה אותה כאשר הזרועות שלה מושטות לצדדים,
כאילו היא תלויה על צלב דמיוני, השרוולים הלבנים התנופפו,
האצבעות ברגליים נעמדו על קצותיהן והראש נשמט לאחור. "אולי אני
עדיין אהיה פה כשתחזור, מיכאל. פיות לא מתות, מיכאל."
כאשר הוא ירד במדרגות החירום הוא כבר לא שמע את קולה. הוא
המשיך לרדת עד שהוא היה בקצה שדה הראיה. והיא לא הייתה. אבל
היא אמרה שהיא תהיה גם בפעם הבאה, היא אמרה. היא לא יכלה למות
היום. הוא לא יוכל לסבול את מותה על מצפונו, לא היום. לא בכלל.
למה הוא הלך בכלל.
הוא הלך לראות את הגופה של הפיה שלא יכלה למות. הוא הלך לראות
את זאת שאמרה שהיא לא יכולה לעוף ולא היה שם שום דבר. הכביש
היה ריק והדבר היחיד שהוא יכל לחשוב עליו הוא שהוא מאחר הביתה.
שהיא דואגת. "אין דבר כזה פיות", הוא מלמל כל הדרך הביתה. "אתה
צריך לישון יותר".