בס"ד



 "אתה זקן מדי בשבילי", אמרת עם חיוך. "נו, מה אתה כזה עצוב?
אני לא נוסעת לקוטב צפוני. נוכל לדבר ולהיפגש מדי פעם. יש לך
את מספר שלי, אז אתה מוזמן להתקשר מתי שבא לך". חיכיתי למשפט
הזה, שבנות תמיד אומרות: "אני חושבת שכדאי שניפרד, אבל נישאר
ידידים". זה פשוט תמיד הורס אותי, המשפט הזה. זה נשמע כאילו הן
מציעות להישאר ידידים רק מתוך נימוסים. סתם שנראה שהן לא
זורקות אותנו. אבל היא דווקא לא אמרה את זה. אפילו את זה לא.
היא שוב חייכה ונישקה לי במצח. "ביי, מתוק", אמרה ויצאה. הדלת
נסגרה אחריה עם חריקה מעצבנת... "פאק", אמרתי לעצמי, "היום אלך
לקנות שמן"...
 היה 17:30 על השעון. היום עוד לא ניגמר.
 
5/06/2002
כ"ה בסיוון ה'תשס"ב