נעמדתי מול המראה בוחן את עצמי בדקדקנות. אני לא מהאנשים
הצבועים שאומרים שמראה לא חשוב להם. מראה חשוב לכל מי שלא
מתעורר כשהוא נראה כמו איתן אורבך. זה לא היה משנה בכלל שאני
ובן רק ידידים. סרקתי שוב את החדר וניסיתי לחשוב אם יש משהו
ששכחתי. בהתחשב בעובדה שאני כבר מסדר את התיק שלוש שעות לא
חשבתי שאני אמצא משהו. כל כך הרבה זמן אנחנו מכירים וסוף סוף
היום אני והוא נשייך לקול המוכר פרצוף. יצאתי למטבח והצצתי
בשעון. עוד שעתיים וחצי. לא הייתי רעב אבל הייתי חייב להעסיק
את עצמי. הדלקתי את הטלוויזיה ושוטטתי בין ערוצי המוזיקה.
התמקמתי על שיר של דיידו שגרם לי שוב לשקוע במחשבות על בן. לא
האמנתי שאנחנו מכירים כבר שלושה חודשים ומעולם לא נפגשנו. זה
אף פעם לא היה קריטי בשבילנו. הוא גר די רחוק ושנינו ידענו שלא
נצא זוג בסוף. לי היה מעין אקס מיתולוגי שלא ידע מה הוא רוצה
מעצמו ולו היה חבר חצי חרדי שלא ידע מה הוא רוצה מעצמו. השיר
נגמר ופרסומת לאתר אינטרנט גרמני התחילה. הפרסומת הזכירה לי את
ההתחלה שלנו. זה אמנם היה באינטרנט אבל לא בצורה הנדושה של
הצ'אטים. קיבלתי ממנו מכתב לדואר האלקטרוני שכותרתו הייתה "אני
אוהב אותך". פתחתי את המכתב בהתלהבות כשהמחשבות מתרוצצות
במוחי. ניחשתי לתומי שזה מעריץ סודי שמאוהב בי בסתר. בראשי כבר
התרוצצו כמה שמות של אנשים שהייתי שמח להיות מושא האהבה שלהם.
לאכזבתי המכתב הכיל רק קובץ מצורף אבל מיד התעודדתי במחשבה שזה
מכתב האהבה. לחצתי על הקובץ ותוך מספר שניות המחשב שלי איבד את
הצפון והציג לי הודעה מאיימת. קראתי מיד לאחי הגדול שמבין
בדברים האלה יותר ממני ואמרתי לו שהמחשב צועק עלי ומפחיד אותי.
הוא אמר לי מיד שמדובר בווירוס קטלני במיוחד ושאני צריך למחוק
את ההודעה. אחרי שהוא הלך החלטתי שאני לא אוותר כל כך בקלות
לבן האדם המקסים ששלח לי וירוס. שלחתי לו מכתב נאצה שבעיקר
הכיל שלל כינויים "מחמיאים" לאנשים באילן היוחסין שלו.

הסתכלתי על הטלוויזיה שוב וגיליתי שעדיין יש פרסומות. מבט מהיר
בשעון בישר לי שיותר הגיוני שזו הפסקת פרסומות חדשה ושפספסתי
את סיום הקודמת. המשכתי לגולל את הסיפור במוחי. שבוע אחרי
תקרית הווירוס קיבלתי שוב מכתב ממנו. הפעם הכותרת הייתה "אני
מצטער". פתחתי אותו בחשדנות והתחלתי לקרוא. הוא כתב לי
שהווירוסים האלה מפיצים את עצמם ושהוא ממש לא התכוון לפגוע בי
או במחשב שלי. הוא גם סיפר לי שקוראים לו בן ושהוא בן תשע
עשרה. הוא התנצל כל כך הרבה פעמים שכבר הרגשתי נורא בקשר למכתב
ששלחתי לו. רגשות האשם גרמו לי להשיב גם למכתב הזה. סיפרתי לו
שקוראים לי רון ושאני בן שמונה עשרה. התלבטתי אם לספר לו אם
אני הומו כי לא רציתי שזה ישמע כאילו אני מתחיל איתו אבל בסוף
העדפתי להיות כן. יומיים לאחר מכן היה לי יום ממש רע האקס
ושחזרתי הביתה ראיתי שקיבלתי ממנו מכתב. הכנתי את עצמי נפשית
לרשימת כינויים להומואים שלא הייתה מביישת את חלומות בהקיציס.
להפתעתי הוא סיפר לי שהוא דו מיני. סיפרתי לו על היום שהיה לי,
על האקס ועל החיים בכלל. משום מה הוא באמת קרא הכל למרות שזה
יצא באורך ספר היסטוריה לכיתות יב'. בסוף שחבל לנפח רק את
חשבון האינטרנט שלנו אם אפשר לנפח גם את חשבון הפלאפון שלנו
והתחלנו לדבר ממש הרבה. לאט לאט הקשר הווירטואלי שלנו גווע
ובמקומו התחיל קשר אמיתי.

צלצול פעמון הדלת העיר אותי ממחשבותיי. האקס עמד שם. סיגריה
וחיוך סקסי בזווית פיו. החיוך הזה שתמיד ממיס אותי. "מה אתה
עושה היום?" הוא שאל. "אני יוצא" אמרתי ומיד הוספתי "עם החבר
החדש שלי". לא ידעתי אם הוא מאמין לי. הוא בדרך כלל ידע מתי
אני משקר. "לאיפה אתם הולכים?" הוא שאל בחוסר התעניינות בולט.
"אנחנו יוצאים למועדון ואחר כך לבית מלון" אמרתי בשקט. הוא
נראה מופתע. אולי כי זו הייתה האמת. בן רצה להישאר עד הבוקר אז
הוא לקח חדר במלון והזמין אותי. האקס רצה להגיד משהו אבל צלצול
הפלאפון קטע אותו. זה היה בן. דיברתי איתו בחמימות יתר וחייכתי
שראיתי את הקנאה בפנים של האקס. בן אמר לי שהוא הגיע למלון
ואמרתי לו שאני יוצא עכשיו לכיוונו. לקחתי את התיק ונעלתי את
הדלת. האקס נעלם ואני חייכתי חיוך רחב. כל דייט שהיה לי עד
היום היה בסימן האקס שלי. איתו היה לי קשר מיוחד ולא מוסבר.
מהרגע הראשון הרגשתי את הקליק בינינו שהפך לאהבה ענקית. בהתחלה
עוד חיפשתי את הקשר הזה אצל אחרים אבל שום דבר לא התקרב אפילו.
בסוף הבנתי שכנראה הוא האחד בשבילי ואני צריך להשלים עם זה.

בתחילת הנסיעה עוד חשבתי על האקס אבל ככל שהתקרבתי למלון חשבתי
על בן. ניסיתי לדמיין אותו. הייתה לי תמונה שלו אבל זה לא אותו
דבר. רגע הפגישה הפחיד אותי. מצד אחד אנחנו מכירים כל כך טוב
אבל מצד שני הוא אדם זר בשבילי. קיוויתי שלא יהיה בינינו ריחוק
כמו שאמור להיות במצבים כאלה. שירדתי מהאוטובוס כבר התחיל אצלי
מעין התקף חרדה. ההליכה שלי הפכה להיות איטית מרגע לרגע
ושראיתי את המלון כבר חשבתי על תירוץ הולם לברוח משם. "בשביל
מה אני צריך את זה?" חשבתי לעצמי "היה מספיק טוב עד עכשיו אז
זה יכול רק להרוס". לא האמנתי שיש אנשים שעושים את זה עם אנשים
שהם רוצים איתם קשר רומנטי. איך הם עומדים במתח שלפני. אני
והוא רק ידידים ואני הופך לפקעת עצבים. הוא התקשר שוב ואני
אמרתי לו שאני קרוב. ואז ראיתי אותו. הוא עמד במרפסת ונופף לי.
כל הפחדים שלי נעלמו בבת אחת. נכנסתי למלון בביטחון ועליתי
לחדר שלו. הדבר הראשון שראיתי בו היה החיוך שלו. החיוך שלו היה
כל כך מרגיע ומקסים. התחלנו לדבר. לא הרגשתי איך הזמן עובר. כל
המחשבות שלי על רגעי שתיקה מביכים נגוזו. זה היה כאילו הכרנו
כבר המון זמן. שאני חושב על זה באמת הכרנו המון זמן.

הלילה הגיע במהירות ושנינו כבר היינו צריכים לצאת. הגענו
למועדון באיחור אופנתי ונכנסנו מיד. המוזיקה שיחררה אותי מיד.
כל מה שרציתי זה היה לרקוד. גררתי אותו לרחבה ואז זה קרה. אני
לא יודע מה בדיוק השתנה ומתי אבל ללא ספק קרה משהו. אולי זה
האווירה ואולי זה הקרבה הפיזית אבל פתאום הוא לא היה בן
שהכרתי. הוא היה בן אחר. בן שרציתי. נצמדתי אליו מתעלם מהמבטים
של כולם. הוא היה מופתע בהתחלה אבל הוא זרם איתי. זו הייתה
הרגשה מדהימה. הרגשתי כאילו עליתי להיי גבוה ולא רציתי לנחות.
החיוך המקסים שלו שיגע אותי. בהדרגתיות הרגשתי כאילו הכל נעלם
סביבנו. זה הפחיד אותי. זה היה כל כך פתאומי. לחשתי לו משהו לא
ברור ונעלמתי משם. לא ידעתי מה אני עושה. רציתי לחזור אליו.
רציתי לברוח ממנו. ניגשתי לבר והזמנתי משהו לשתות. "אז אתה
כאן?" שמעתי קול מוכר. האקס עמד שם. סיגריה וחיוך סקסי בזווית
פיו. החיוך הזה שתמיד ממיס אותי. החיוך הזה שכבר לא עשה לי
כלום. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו בחוסר התעניינות בולט.
"ידעתי שתהיה כאן" הוא ענה בלי להתבייש "שמעתי אותך מדבר איתו
בפלאפון ורציתי להיות איתך". בכל יום רגיל הייתי מתחיל בחקירה
צולבת עד שתעלה אש על המשפט המוזר הזה אבל משום מה זה לא היה
אכפת לי. העיניים שלי חיפשו אחרי מישהו אחר. "אני הולך" אמרתי
ואפילו לא נתתי מבט אחרון בפנים ההמומות שלו.

אחרי כמה דקות של חיפושים ראיתי אותו. עומד לו בפינה. כל כך
מושלם. התחלתי ללכת לכיוונו. הליכה שהפכה לריצה. נתקלתי באנשים
אבל לא היה אכפת לי. כל מה שראיתי היה אותו. כשהגעתי אליו נתתי
לו חיבוק חזק והוא החזיר לי חיבוק מופתע. משהו בהתנהגות שלו
היה שונה. הוא הסתכל עלי במבטים מוזרים. מבטים מבולבלים. עמוק
בתוכי ידעתי מה קרה. הוא הבין שאני כבר לא רואה בו ידיד אבל
הוא עדיין ראה בי ידיד. ידעתי שזו אשמתי. אני זה שהשתנה. אני
זה שפתאום הרגיש קשר מיוחד ולא מוסבר איתו. הוא לא רוצה להוליך
אותי שולל אז הוא מתרחק. "אולי כדאי שנלך?" הוא שאל ואני
הסכמתי. הלב שלי נחמץ. הייתי חייב להתרחק ממנו. להדחיק את מה
שאני מרגיש כלפיו. לשים את הרגשות שלי על טיס אוטומטי. חצי ירח
האיר עלינו שיצאנו. הוא הזמין מונית ואני שתקתי. שתיקה כואבת.
כאילו אלפי סכינים מנסים לצאת ממני ואני חוסם אותם בגופי.
בנסיעה למלון ניסיתי להתנהג בצורה רגילה. להתעלם מכל נגיעה לא
מכוונת או חיוך קטן.

כשנכנסנו לחדר רק רציתי להיכנס למיטה ולישון. לא לראות שהוא
נמצא שם איתי. לסיים את הלילה הזה במהירות. החלפתי בגדים
במהירות ותוך מספר שניות הייתי במיטה. עצמתי את העיניים בחוזקה
אבל זה לא עזר. הדמות שלו הופיעה מול עיני. החיוך המקסים שלו
שוב המיס אותי. פתאום הרגשתי את היד שלו נוגעת בלחיי. לטיפה
קצרה ומהירה. פקחתי את עיני במהירות. בלי שהבנתי מה אני עושה
ליטפתי את הלחי שלו. הוא הסתובב אלי וחייך. הייתי מופתע אבל לא
נעצרתי לחשוב. כאילו אני נלחם נגד השעון לפני שהוא יתחרט.
נישקתי אותו קלות. רעד עבר בגופי. השפתיים שלי נשארו תלויות
באוויר כמה שניות ואז הוא נישק אותי שוב. התשוקה שלי אליו
התפרצה בבת אחת והורדתי את חולצתו. הלילה שעברנו יחד היה
מדהים. מעולם לא חוויתי פרץ רגשות אדיר כמו בלילה הזה. שהשמש
זרחה יצאנו יחד להסתכל עליה. "תגיד" הוא שאל אותי לבסוף "מה
אמר לך האקס שלך שפגשת אותו?". הסתכלתי עליו במבט מופתע. "איך
ידעת שזה היה הוא?" שאלתי והוא שתק למספר רגעים. "כשנעלמת לי,
הוא בא לדבר איתי ואמר לי מי הוא" הוא ענה לבסוף "אבל אני רוצה
לדעת מה הוא רצה?". חיוך עלה על פני. הבנתי למה הוא התרחק
ממני. הוא חשב שאני רק רוצה שהאקס יקנא. "למה אתה לא עונה?" בן
העיר אותי ממחשבותיי. "האמת" עניתי לו לבסוף "אני ממש לא זוכר.
כנראה שזה לא היה חשוב". בן חייך בהקלה ואני לא יכולתי להסיר
את העיניים שלי ממנו. הוא היה כל כך מדהים. "עכשיו לי יש שאלה"
אמרתי כשאני שקוע בחיוך שלו "אתה מאמין בגורל?". הוא חשב מספר
שניות ואז ענה "אני לא חושב. אני מאמין שהכל צירופי מקרים".
צחקתי קלות. "במקום רחוק מכאן" חשבתי לעצמי "הגורל יושב לו
וצוחק יחד איתי".