מאז ומתמיד היחסים שלי עם מעין היו מעוותים. מצד אחד קינאתי בה
כל כך. היא הייתה הבחורה הכי אופנתית שקיימת. היא הכירה כל
מועדון בתל אביב וכל בגד מותגי חדש שיצא. הכריזמה שלה הציתה את
החדר בכל פעם שהיא נכנסה. תמיד מוקפת כל כך הרבה אנשים שיצרו
סביבה מעין חומה מעגלית מהעולם האמיתי. כמובן שהיא הייתה מרכז
המעגל. מצד שני לפעמים ראיתי אותה באור כל כך שטחי. פעמים רבות
מצאתי את עצמי תוהה אם הפופולאריות שלה לא באה במקום דברים
חשובים יותר כמו רגש. כל חבר שהיה לה נבחר אחרי סקר אהדה קפדני
ביותר וגם אז הוא היה מוחלף ברגע שערך המניות שלו התחיל לצנוח.
אלפי פעמים היא הצהירה בפני שהיא הייתה מאוהבת ואני קיבלתי את
זה בהבנה. האמנתי שיום יבוא והיא תתאהב באמת ואז תבין שבמערכות
היחסים הקודמות שלה היה הכל חוץ מאהבה. בסופו של דבר רוב הזמן
פשוט חיבבתי אותה בלי לנתח את זה יותר מידי. בראש ובראשונה
בגלל שאיתי היא בדרך כלל הורידה את רוב המסכות שהיא לבשה. אני
הייתי בין היחידים שהכיר את מעין האמיתית. חוץ מזה שהיא הייתה
הבת דודה היחידה שלי ולנסות לעבור ארוחות משפחתיות בלעדיה היה
מאבק אבוד מראש.

חודשיים לפני הגיוס שלי החלטתי שאני חייב לספר לה. אחד
מהיתרונות הגדולים של ההתעסקות האינסופית של מעין בעצמה היה
שהיא פספסה הרבה ניואנסים שאחרים היו עולים עליהם במהירות.
בגלל זה היא מעולם לא ניחשה. אחרי הכל הבחורה הכירה אותי שמונה
עשרה שנה ומעולם לא ראתה אותי עם מישהי וזה לא שיש לי מראה
מפלצתי או אישיות מפוצלת. הרבה אנשים ידעו עלי אבל כולם היו
הומואים בעצמם. אני רציתי נקודת מבט אחרת. מישהו שקודם כל הכיר
אותי ואחר כך את ההומו שבי. מעין הייתה הבחירה הראשונה שלי.
היא סמכה עלי בעיניים עצומות וידעתי הכל עליה. הרגשתי שאני
חייב לסמוך עליה בחזרה. חוץ מזה שהייתי סקרן לראות את התגובה
שלה. יכולתי לנחש תגובות של הרבה מאוד אנשים בחיי אבל לא את
שלה מהסיבה הפשוטה שמעולם לא סיפרתי לה דבר כה גדול על עצמי.
רוב השיחות שלנו היו כמובן עליה ועל המתרחש בחייה.

אני זוכר את היום שבו סיפרתי לה כאילו זה היה אתמול. היה מיהרה
לעבודה שלה בחנות בגדים בקניון ואני הבטחתי לה שאני אבוא ללוות
אותה לתחנת אוטובוס. בדרך שיניתי את דעתי שלוש מאות פעם בערך
אבל הלבטים האלה היו חיצונים בלבד. עמוק בלב ההחלטה לספר הייתה
כבר סגורה. כשהגעתי היא התחילה לדבר על הריב האחרון שלה עם
עמוס החבר שלה אבל אני הפסקתי אותה. שאלתי אותה כמה טוב היא
מכירה אותי והיא ענתה ביומרנות תמימה שהיא מכירה אותי מצוין.
אמרתי לה שאולי היא מכירה את האופי שלי מצוין אבל אין לה מושג
מה מתרחש בחיי. המבט שנסוך על פניה היה מופתע. זמן מה אחר כך
היא סיפרה לי שהיא הרגישה כאילו התקפתי אותה ללא סיבה. אני
זוכר שראיתי בזווית עיני את האוטובוס מגיע ומכיוון שלא יכולתי
להשאיר אותה בחצי הדרך פשוט הוצאתי את המילים. זה אפילו לא היה
כל כך קשה כמו שחשבתי. "אני הומו". שמונה עשרה שנה ברחתי
מהמילים האלה כמו מאש ובגלל אוטובוס אחד שהקדים בחמש דקות הן
יצאו כל כך בקלות. היא נראתה המומה ברגע הראשון ומיד אחר כך
התעשתה והכניסה לי מכה חזקה בכתף. "רק עכשיו אתה נזכר לספר
לי?" היא שאלה בכעס מעורב בהלם "אני צריכה להבין מזה שעד היום
לא סמכת עלי?". נאלמתי דום. אם כבר ציפיתי להתקפה זו לא הייתה
ההתקפה הזו. האוטובוס הגיע והיא נפרדה ממני בחצי פה. ההליכה
מהתחנה לביתי שבכל יום רגיל לוקחת דקות ספורות לקחה הפעם כמעט
שעה.

כשהגעתי הביתה ראיתי שהיא התקשרה אלי כמה פעמים אז חזרתי אליה.
כמעט שעתיים דיברנו אבל השונה היה שהפעם רק אני דיברתי והיא
הקשיבה. מידי פעם היא שיחררה הערה צינית מחויכת או צחוק ביישני
כמו של הילדים הקטנים ששומעים מילה גסה. לבסוף כשהבוסית שלה
כבר איימה עליה בפיטורים היא נפרדה ממני במשפט שאני לעולם לא
אשכח. "עכשיו אני אוהבת אותך הרבה יותר". היא ניתקה ואני
נשכבתי על המיטה בחיוך רחב. למה כל כך פחדתי כל השנים האלה?
איך הייתי עיוור לראות שהעולם השתנה? שהומו זה כבר לא מילה גסה
בשביל סטרייטים? היה ברור לי מה הם חושבים עלינו עכשיו. לפחות
ככה חשבתי.

בשבועות שבאו אחר כך הרגשתי שמשהו השתנה בדינאמיקה ביני לבינה.
בין לילה הפכתי מהבן דוד הפחות מעניין למישהו שהוא כמעט שווה
ערך. פתאום היא התחילה להתעניין בי כאילו הייתי לפחות סלבריטי
צמרת. בהתחלה זה היה מאוד ממכר. מעין הגשמת חלום בשבילי. לקחת
ממעין את מקומה במרכז מעגל שהיא התנחלה בו מתחילת היחסים
בינינו. היא שאלה המון על כל החברים שהיו לי,  על הידידים
ההומואים שלי ובעיקר על ההווי ההומוסקסואלי שכולם מדברים עליו.
על המסיבות הנוצצות ועל שמחת החיים שמתפרצת כאשר סוגרים אותנו
בחדר ביחד ושמים מוזיקה טובה. כשהייתי איתה הרגשתי שפתאום כל
הבעיות בלהיות הומו נעלמות כאילו לא היו קיימות. הומוסקסואליות
בעיניה היה הדבר הכי ורוד שקיים בעולם וזה איכשהו השפיע גם
עלי. מעין אופוריה מדומה שנחתה עלי כשהייתי לידה. לפתע לא היה
אכפת לי שהיא מספרת עלי לכולם מכיוון שהיא עשתה את זה בגאווה.
הרגשתי כאילו אני בתוך חלום שבו המילים "יש לי בן דוד הומו"
הפכו ממקור בושה למקור קנאה.

ההתעוררות שלי מהחלום הזה הייתה איטית. הכל התחיל מעדי. עדי
היה החבר שלי במשך כמעט שנה והייתי מאוהב בו בצורה עיוורת.
עיוורת מידי כנראה כי לא ראיתי שהוא לא היה מאוהב בי כל כך.
ביום חמישי מקולל אחד הוא ישב איתי והסביר לי שהוא אוהב אותי
מאוד אבל רק בתור ידיד ולמרות שהוא ניסה הרגשות שלו לא התפתחו
למשהו מעבר. בשנייה אחת הלב שלי נשבר לרסיסים. הייתי שבור
לגמרי בימים שאחר כך. איבדתי אמון באהבה ובאנשים. חיפשתי מקור
תמיכה מסביבי ופניתי למעין. מעין הייתה שם אבל היא לא באמת
הייתה שם. היא הקשיבה אבל לא התעניינה. הרגשתי כאילו חזרנו
לימים שלפני שסיפרתי לה. היא הייתה מולי אבל לפתע נבנתה מולי
חומת חוסר עניין. דיברתי אל עצמי. כאילו היא חיכתה שאני אגמור
עם הסיפור הלא מעניין הזה של הכאב שלי ואחזור לספר על המסיבה
האחרונה בדום. היחס הזה רק העמיק את הפגיעה באמון שהיה לי
באנשים. מהר מאוד גיליתי שזה לא נכון. שיש הרבה אנשים שמבינים
אותי ומקשיבים לי אבל אלה בדיוק האנשים שעוברים את מה שעובר
עלי. הומואים אחרים.  

בסופו של דבר התגברתי על עדי ואפילו הפכנו לידידים טובים אבל
משהו בכל זאת השתנה. הרגשתי כאילו פקחתי עיניים וראיתי את עצמי
כמו שמעין רואה אותי. היא לקחה את העובדה שהייתי הומו בתור
משהו אופנתי. מעין טרנד תל אביבי חדש. ההומואיות החדשה הפכה
להיות מותג כמו קסטרו מן, אמ.טי.וי. וקוקה קולה. הנטיות שלי
הפכו ממשהו שצריך להתבייש בו למשהו שמוכר דיסקים של עברי לידר.
אבל השינוי הזה בעולם היא כמו מעין, מזויף. ה"קבלה" של
ההומואים בחברה היא לא מכל הלב אלא משהו חיצוני. אנחנו עדיין
מחוץ לעולם שלהם אלא שעכשיו במקום לרדוף אותנו ולנדות אותנו הם
משחקים בנו כמו צעצוע. אנשים כמו מעין יאהבו אותי כל עוד
המניות של ההומואים בבורסה התל אביבית נמצאות במגמת עליה. היא
אף פעם לא באמת תקשיב למה שעובר עלי מבפנים אלא רק לדברים
השטחיים שמסביב. היום כשאני מדבר עם מעין אני מתגעגע ליחס
הקודם שקיבלתי ממנה. אולי זה היה יחס שתלטני במקצת ומאוד לא
שוויוני אבל הוא היה אמיתי. ניסיתי כמה פעמים להסביר לה
שהומואיות זה לא רק חולצות רשת וזיונים בשירותים של הTLV בשישי
בערב, שהומואיות היא בסך הכל דבר קטן מתוך האישיות שלי אבל ללא
הצלחה. זה כאילו נמחקתי לגמרי ברגע שיצאתי מהארון. עדי אומר
שמהפרידה בינינו יצא דבר טוב. שלפחות עכשיו אני יודע שאם אני
צריך לפרוק את הלב אני אוכל לדבר רק עם אנשים שיקשיבו לי וינסו
מכל הלב לעזור. שלפחות עכשיו אני יודע להתחבר לאנשים שאוהבים
אותי ולא את ההומו שבי. אז עכשיו אני מבין שהם לא ירדפו אחרינו
יותר עם אלות וקלשונים אבל ירדפו אחרינו עם הזמנות VIP למסיבות
וצילומי רכילות. זה יותר טוב, לא?