הטפיחות העזות על הקרקע מתגברות ומכות בי עוד ועוד. רצה ורצה
ורצה, לשם מה? לאן? לא יודעת.
הנשימות נעשות כבדות, אני בוכה. הדמעות, כמו בשיר הילדות ההוא,
זולגות מעצמן. אפילו כל שומרי הכבוד שלי, שיושבים לי בגרון
ומתחילים להילחץ כשגולשת לה דמעה על לחיי, לא מבינים על מה כל
העניין.

הרי הימים חולפים, השנה עוברת, והזמן רץ. וגם אני. הזמן רץ
לידי, צעד אחרי צעד, אבל הוא תמיד מצליח לעקוף אותי ולרץ עוד
אלף סיבובים בזמן שאני נכשלת ברגליי, צמאה למים, ועוצרת לקשור
את השרוכים...
הזמן גם מספיק, באמצע הריצה- מבלי שאשים לב- להחליף בגדים,
במהירות מטורפת. פתאום אני קולטת אותו עם טוקסידו, רשמי וחגיגי
ושוב הוא לובש בגדי קבצן עלוב שאין לו שום סיבה למסיבה. ואני
נותרת בבגדיי הפשוטים, יודעת שלא משנה מה אלבש, תמיד הזמן
יעקוף אותי ואלה לא הבגדים שיעשו אותי יותר מהירה. אפילו לא
הנעליים.

פתאום אני חשה בחגורה שסגורה על בטני, ובנרתיק צדיי המחובר
אליה. אולי זאת הכבדות? לא, אני ממששת בידי את הצד ומרגישה את
האקדח הקר, מחכה שאתפוס אותו. האם כדאי לי לירות בזמן?

אולי אני רק אנסה לצלוף לו ברגל, שהוא ידדה קצת, שמעט יחכה,
שאוכל להשלים את הפער. אבל איך אפשר לירות בו, בזמן המעצבן
הזה, שרודף אחריי ורודף אחרי עצמו, כשבעצם הוא לא קיים אלא
במחשבותיי?
אם הייתי ואן דאם, הייתי לפחות מנסה לירות בו, בשביל האקשן.
אבל אני כבר יודעת מה תהיה התוצאה של זה- אני אגלה שבעצם יריתי
בעצמי. בלב.

אני זורקת את האקדח הצידה. הוא מיותר ומכביד. אין לי אוויר.
שוב אני הולכת, בקצב מהיר. רוצה... לעצור.
אבל אסור. אם אני אעצור... אני מעדיפה לא לחשוב על זה. כבר
ריציתי את זמן המחשבות על זה.

להספיק לרוץ עוד. נכון שבסופו של דבר תמיד אחזור לאותה הנקודה,
אבל אולי מתישהו אני כבר אהיה מספיק חזקה כדי להיות בקו אחד עם
הזמן, לא נגדו, לא שונאת אותו על ההתנשאות העלק- ספורטיבית
שלו, אלא אוהבת אותו על שהוא מרחם עליי ונותן גם לי מעט לנצח.

בינתיים, הראש שלי עושה שביתה. אני... על הקרקע. שכובה. יכול
להיות שאני עדיין רצה, אבל כפי הנראה אני כבר לא. השרירים שלי
כמו מבקשים להידבק אל אמא אדמה ולא להיפרד ממנה- מהנוחות,
מהקרירות הנעימה, מהשקט. אבל הזמן דורך עליי שוב שוב, מכאיב.
אולי... אם אני אתגלגל הצדה, ואתן לזמן לרוץ כמה שבא לו, בלי
שהוא ידרוך עליי, אוכל באמת לנוח.

"מה שלא אמור לקרות לא יקרה", "הקל הוא הנכון"... משפטיה של
אחותי הגדולה, האורקל שלי, מהדהדים בראשי שוב. מה יותר קל?...
לנוח, בוודאי לנוח. בוודאי- לאהוב את הזמן ולא להילחם בו, ולא
לרדוף אחריו. להתחמק מדריכותיו. האם באמת יקרה שאני אשיג את
הזמן? לא נראה לי.

זה לא אמור לקרות, וזה כנראה לא יקרה. אז למה להתאמץ להגיע
לזמן הזה, להדביק את צעדיי לצעדיו? הרי זה לרדוף אחרי מקסם
שווא. קסם שדועך.

אני מתגלגלת הצדה, ונופלת לתעלה של מים כלשהם. בוץ? לא איכפת
לי. אני זזה מבלי לעשות אף תנועה, כמו בחזונו של פרנק הרברט...
נעה אל יעד לא ברור, כנראה לאיזה אוקיינוס, שבו הזמן טובע. הוא
לא יודע לשחות, הזמן. רק לרוץ הוא יודע. ואני, אני יודעת
לצוף.
אני לא בטוחה שאני יודעת מה עדיף.
לא איכפת לי, בעצם. יכול להיות שכבר השתוותי אתו, עם הזמן חסר
הרחמים, אבל זה כבר פחות חשוב לי.
הימים שכל כך ייחלתי להם ממלאים את כל נקבי גופי, כמו גלים
שנבלעים לתוך החול הרותח.

לא אני הנוסעת, "זה" מסיע אותי. אלוהים? המים? הזמן בכבודו
ובעצמו? לא יודעת.
לא יודעת לשם מה או לאן אני נוסעת, אבל אני שלווה. לעת עתה.