"לכו מפה... תעזבו אותי..."
"זה ככה כל לילה," בתיה אמרה, שמה ידה על כתפי והוליכה אותי,
כאילו לא אהיה מסוגלת לצעוד לבדי חזרה לחדר החדש.
"למה?"
"לכי תדעי מה יש לה בחלומות, זאתי. כל ילדה כאן יש לה את
התסביכים שלה. נו, גם לך יש, לא?"
"לכו מפה! תעזבו אותי!" נשמע שוב קולה מקצה המסדרון.
שנה לפני כן, שכובה על מיטה גדולה בדרום תל אביב, הוא מנשק
את צווארי.
באותו הבוקר הוא אמר לי "אל תקחי את זה יותר מדי ברצינות, אבל
נראה לי שאני אוהב אותך", והלב שלי עשה פליק-לק ערבי לאחור
לכיוון התחתונים ועלה שוב, מזל שהוא יצא מהחדר שניה אחרי שהוא
אמר את זה ופספס את החיוך הענקי שהשתלט לי על הפרצוף. בחורה,
ככה אומרים, צריכה לשחק את הקשה להשגה.
לוקח את ידי ומוליך אותה למטה, למטה, אל שיפולי ביטנו. אני
נוגעת דרך התחתונים שלו וממששת חמים וקשה והוא אומר לי "הנה,
ככה זה מרגיש. את מבינה למה אני רוצה שתרגישי, נכון?" ואני
מהנהנת ומביטה בו במבט יודע-כל למרות שאני לא באמת מבינה.
"הוא גדול ממך באיזה עשר שנים!" לילך אמרה לי שלשום.
"אז מה?" לא ממש הבנתי מה הבעיה עם זה.
"לכי תדעי, אולי הוא סתם מנצל אותך, אולי הוא סתם אוהב ילדות
קטנות?"
"אני לא ילדה קטנה. אני בת ארבע עשרה".
"בשבילו את ילדה קטנה". קבעה נחרצות. "אל תבואי לבכות לי כשהוא
יזרוק אותך בשביל איזה מישהי שהחזה שלה כבר מפותח!"
"הוא לא יעשה את זה. והחזה שלי הרבה יותר גדול משלך, זה
בטוח".
"אני לא רוצה ללכת לפנימייה!" סיננתי לכיוון העובדת
הסוציאלית.
"אז מה את כן רוצה לעשות?" שאלה והניחה את העט על הטפסים שנחו
על שולחן הפורמייקה הגדול.
"אני יכולה להסתדר לבד אם יביאו לי כסף".
"זה לא הולך ככה, חמודה" היא נאנחה.
" אני לא חמודה. למה זה לא יכול ללכת ככה? מה הבעיה? אני יודעת
להסתדר".
"זה מה שאת חושבת, אבל המדינה לא חושבת ככה ואני מסכימה עם
המדינה. אנחנו נמצא לך פנימייה טובה ויהיו לך חברות ותצליחי
בלימודים, כמו שבנות בגיל חמש עשרה אמורות".
התובנה שהדברים לא יסתדרו בדיוק כמו שתכננתי התחילה לשקוע ואני
פלטתי "ומה עם משפחה מאמצת?"
היא חייכה, הכלבה.
"לא ירצו ילדה בגילך. זה לא ילך. אבל את צריכה להבין, חמודה,
שפנימייה זה בכלל לא נורא, את דווקא תיהני שם".
"אני לא חמודה!" אמרתי והתחלתי לבכות.
הוא לקח את ידי. "תעברי לגור איתי".
"מה?"
הוא צחק. "אמרתי שתעברי לגור איתי, חמודה".
ואני לא ידעתי מה להגיד, אז חיבקתי אותו חזק. "אל תעזוב אותי,
תבטיח שלא תעזוב אותי..."
והוא חיבק חזק חזרה ואמר "נו, אז את באה, נכון?".
ואני באתי.
וחצי שנה אחר כך:
"זה נגמר, חמודה". הוא הסתכל על הרצפה ולא עלי.
"נגמר?"
"כן. זה לא משהו שעשית, אני... פשוט... יש אחת ש..."
"אתה רוצה להגיד שיש לך מישהי אחרת?" לא יכלתי להאמין.
"כן. נפגשנו במקרה... עניינים התגלגלו..."
שתקתי.
"אני יוצא עכשיו עד הערב, אז יש לך זמן לארוז". שמעתי מאחורי
את צעדיו, שקשוק המפתחות בידיו, הדלת נסגרת ברכות. ניגשתי אל
החלון וראיתי מישהי יוצאת מהמכונית. הוא ניגש אליה ונישק אותה,
כשהתנתקו יכלתי לראות בבירור, החזה שלה היה יותר קטן משלי.
בכיתי כשהרמתי את שפופרת הטלפון וחייגתי.
"הלו?"
"אמא?"
"הם לא רוצים אותי יותר, הם לא מוכנים לקבל אותי בחזרה".
"מה?! הם המשפחה שלך, הם לא מבינים שאין לך לאן ללכת עכשיו?!"
"הם הזהירו אותי מראש, כשהלכתי לגור איתו אבא שלי אמר שאם אני
לא שומעת בקולו, לא יהיה לי לאן לחזור".
"ואמא שלך הסכימה?!" לילך נשמעה מזועזעת.
"אמא שלי מסכימה עם כל מה שאבא שלי אומר". לי כבר לא היה אכפת
מה בדיוק קורה איתי.
"הייתי אומרת לך לבוא לגור אצלנו, אבל..." היא הסתכלה על הרצפה
במבוכה. היא גם לא הייתה צריכה להציע, ידעתי שאצלם אין מקום
לעוד נפש חיה.
"חכי רגע, יש לי רעיון". היא הוציאה מהתיק שלה מחברת, העתיקה
מספר טלפון וקרעה את הדף. "זו מישהי שיכולה לעזור לך, תתקשרי
אליה".
"מה? מה זאת אומרת? מי זו?" לילך תמיד הייתה ילדה טובה, היא לא
תיתן לי מספר של מישהו שיסבך אותי, אבל לא יכלתי לחשוב על מי
היא מכירה שיוכל לעזור לי.
"היא עובדת סוציאלית. היא עזרה למשפחה שלי. תתקשרי אליה ותספרי
לה הכל, היא תעזור לך".
לא הייתי בטוחה איך היא עזרה למשפחה של לילך, לא ראיתי שם
שינוי בשנים האחרונות חוץ מעוד כמה תינוקות צווחים, אבל אם
לילך אומרת, היא בטח יודעת על מה היא מדברת.
"והיא תבקש על זה כסף?" היא ידעה שנגמר לי הכסף, היא הביאה לי
אוכל וישבה איתי על הספסל בגן הציבורי כשחזרה מבית הספר
בצהרים.
"לא, היא קשורה לעירייה, אל תדאגי" איכשהו, דווקא זה שהיא
קשורה לעירייה כן הדאיג אותי. זה אומר שהיא מתוסכלת ממעט הכסף
שהיא מקבלת ושהיא כפופה לכל מיני אנשים שהיא צריכה לדווח להם
הכל עלי.
מצאתי טלכארד ישן בארנק וניגשתי לטלפון הציבורי כשלילך הלכה.
"שלום" ענה לי קול נעים.
אני היססתי לרגע.
"הלו?" הקול הנעים חזר.
"אה, שלום, אפשר לדבר עם דניאלה?"
"דניאלה מדברת, איך אפשר לעזור?"
"קיבלתי את הטלפון שלך מלילך, היא אמרה שאולי תעזרי לי".
במכונית, בדרך לפנימייה, אני מרוכזת מאוד ומביטה קדימה,
דניאלה עליזה, משום מה, מצביעה מדי פעם על מקומות בדרך
ומקשקשת. מדי פעם שואלת אם אני צריכה לשירותים ואם אני רעבה,
היא ארזה סנדוויצ'ים ותרמוס עם קפה אבל היא בטוחה שיפטמו אותי
גם שם, הרי אני כל כך רזה, ממש, אנורקסיות פרות לידי.
"נו, חמודה, למה את לא עונה לי? לחוצה, הה? אל תדאגי, יהיה לך
שם טוב מאוד. דיברתי עם האם בית שלך היום, היא אמרה שכולם שם
מתרגשים שמישהי חדשה מגיעה".
מתרגשים. זה בטח לא מזיז להם את קצה בוהן ימין. גם אם כן, כשהם
יראו אותי זה יעבור להם. ואני לא חמודה, אבל כבר נמאס לי להגיד
לה את זה.
"טוב, הנה, אנחנו מגיעים עוד רבע שעה בערך. את רואה את המושב
שם? כשהייתי..."
מרגש. מה מלמדים עובדים סוציאליים? לדבר רק על עצמם, העיקר
לדבר כל הזמן? אולי כבר עדיף להגיע לשם.
אנחנו פונים לתוך כביש קטן במעלה גבעה.
"זה ככה כל לילה," בתיה אמרה, שמה ידה על כתפי והוליכה
אותי, כאילו לא אהיה מסוגלת לצעוד לבדי חזרה לחדר החדש.
"למה?"
"לכי תדעי מה יש לה בחלומות, זאתי. כל ילדה כאן יש לה את
התסביכים שלה. נו, גם לך יש, לא?"
"לכו מפה! תעזבו אותי!" היא צועקת שוב.
"לילה טוב, חמודה, לכי לישון".
אני מתכרבלת לי שוב בשמיכה על המיטה שאשן בה מעכשיו בלילות
ומחבקת את הכרית. |