אני מרגישה את הריחוק שנוצר ביננו, את הדיסטנס שהתחיל ברגע
שהוא גמר, ואיך שהתרחק ממני, עד שלא נשאר כלום, רק אופק,
ודממה. הכעס בפנים עם החולשה שבחוץ, מתמזג לכאב ברור שחרוט חזק
בין דמעות של קמטים. הוא לא בכה, לא הראה סבל, רק חיוך מזוייף
שמבטיח דממה. ואני מאחוריו מחכה שיסתובב, רוצה לשמוע אותו קורא
לי, לחזור לבין עינייו. מביטה, חוקרת, שומעת דמעות פנימיות,
מבקשת נשיקה אחרונה, ואז, סוף. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.