נכון האנשים האלה שטוב להם, העליתות האלה שאחוז התאבדותם
גבוה יותר שם, נכון שאנחנו תמיד אוהבים לזלזל בהם על זה
שאין להם מה לעשות אם החיים שלהם, שהם לא מתאמצים לשרוד אז
הראש שלהם עסוק בשטויות רדודות, ושאין להם שום פרופורציות
ששוה לתת עליהם את הדעת לגבי החיים המוות ומשמעותם ומטרתם,
נכון אלה ? חשבתם פעם שאולי זה דווקא בצדק, שדווקא אותם
אנשים שלא היו עסוקים באיך לגמור ת'שבוע חשבו על משמעות
החיים בכל רגע ורגע מקיומם, שזה היה אף החלק האינטגרלי
במחשבות היומיום שלהם, המטרות שרוצים להשיג, הסיפוקים
אליהם רוצים להגיע ואותן מחשבות לאחר ניתוך מעמיק וללא
פשרות, תקיפת השאלה מכל הכיוונים האפשריים העלו חרס ?
אין מטרה, אין משמעות, זו היתה מסקנתם. ואל תחשבו לרגע
שכך, בקלות דעת הם הכריזו זאת לעצמם, לא! אותם אנשים לא
סתם כך התחילו לראות את עצמם כלייפלס.
 אולי הם היו הילדים החמודים האלה שתמיד זכו לחיזוק חיובי
מצד כל המבוגרים שסימפטו את הילדים האידאליים החכמים
והמוצלחים האלה, אולי אותם ילדים החליטו שלא במודע (אולי
במודע רק בשלב מאוחר יותר) להישאר באותו סטטוס מתוק ולא
להיתקדם הלאה בהתפתחות החברתית, לא תמיד הרגישו בצורך כזה,
שסך הכל בדברים האחרים היו תמיד מעל הממוצע, אבל אותו אדון
זמן והאדון אמת והאדון מציאות לא היו בדעה אחת עם אותם
ילדים והמשיכו הלאה בדרך בלי לאחוז בידיהם. הילדים פתחו
פער, אבל אתם יודעים שכל עוד משהו בהישג עין הוא מרגיש
לא רחוק מלהיות בהישג יד ולכן לא דאגו הילדים, עד אשר
האדונים לפתע החלו להיעלם באופק, ואז הילדים מצאו את
עצמם לבד.
 הטריק של לשחק אותה ילד, הטריק של גניבת לבבות עבד פה
ושם, כך הם זכו באהבה לה הם מכורים מילדות, לתצומת הלב
המיוחדת, אותה אחת אשר לא דחפה אותם כמו את האחרים לצאת
ולהשיג את עצמאותם, הם הרי לא ראו בזה צורך חשוב, ראש קטן
וחיוך שווה לב, עניים מזוגגות וטיפת עצבות היו לחמם של
הלייפלסים לעתיד אך לא רק. כמובן אותם חכמים תהו על משמעות
היקום וכל אותם ערכי אומנות ורוחניות והאמינו שהם חלק נכבד
ממשמעות החיים ואף צורך, אך הטריק לא עבד עם כולם, לרוב
הבילתי משוחדים לא זכו להכרה או יחס עד שלפתע היה זה בנאדם
מיוחד לגביו שוחד קסם הילדות היה חשוב לכיבוש, אך אותו
בילתי משוחד לא נענה והעולם חרב.
 מבוי סתום. כל הערכים האחרים התגמדו והפכו לקליפות
זכוכית שבירות ושקופות וחסרות מהות מציאותית אל מול האהבה
הגדולה כל-כך שבהפתעה גמורה פרצה אל מתוך מעמקי הלא מחשבה
והלא הגיון, אך זו רק קערת מרק שנשפכה ואותו מזון לתעוות
החיים התבזבז ולא התקבל, פשוט אהבה נכזבת, אבל לא כך.
לא נשברים בקלות כזאת בגלל פרצוף יפה ומספר משפטים קסומים
שנשתמרו בזכרון זה או אחר, (אולי מגנטי) אבל  הבדל ישנו
וישנה התפתחות, אותן פרופורציות שנשברו או כוונו מחדש לא
חזרו לקדמותן, החיים הרבה יותר טפלים עכשיו והערכים איבדו
מעוצמתם ואותו כלי חשוב של קניית אהבה איבד מערכו. עכשיו
הם סתם ילדים זקנים שאיבדו את אדון אמת, מציאות וזמן מעבר
לאופק, אולי לבלי שוב, יצורים ריקים מתוכן אשר דווקא
חפצו בו.
 הם עדיין מוכשרים קצת יותר מהממוצע אבל בלי הרבה מוטיבציה
לעשות משהו עם מתנה שכזאת. עדיין לא עצמאיים כפי שהיה ניתן
לצפות מאחרים במצבם. עדיין מחפשים אחר משמעות החיים ומחפשים
אותה באומנות רוח ומוזיקה, הם חודשו במלאי רגשות שלא ידעו
קודם וקיבלו נושא שלם של שאלות שאפשר לתקוף מכיוונים שונים
מה שחיזק את הרצון לתקוע או להיתקע על-ידי בן המין השני.
הם חודשו גם ברעיון של לא לאבד תקווה, כמה מגוחך, הרי קודם
לכן זה בכלל לא היה בא בחשבון, אך אז רעיון הוויתור קיבל
יותר תוקף. משאבי האנרגיה נגמרים בלי כלים לחדשם, וכמו יצור
לקראת מותו, מנסים להיאחז בכל דבר, משהו שישפר את הרגשתם
והם כל-כך רוצים לחיות ולא להיות לייפלס, אך אז זה מכה בהם,
פשוט מאוחר מידי, חזון החורבן התממש והם חסרי חיים, חסרי
שורש, חסרי תקווה, חסרי אהבה, חסרי רצון, חסרי כוונה. יש בהם
נשמה, הרבה נשמה אבל הם לייפלס, ואז ברגע לא מיוחד יותר מידי
מחליטים לשחרר את נשמתם הכלואה והמפרפרת לחופש ולהפוך לאותם
מוצלחים מהעליתות, הטיפשים שבלי סיבה נראית לעין מתאבדים.