רק אני והמחשבות שלי - ועכשיו מתבחבשים.
יושבת פה בחדר בין כל כך הרבה פינות, יש איפה לעבוד, ואיפה
לבלות ומקום לישון. ורק לי אין מנוחה.
פותחת טלוויזיה לברוח מעט ובום - סיפור ימיי האחרונים בסרט
שבדי דל תקציב. מתחברת לרשת, חושבת להיאבד בין גלי ים המידע
ומייל אחד, תמים, לא מתכוון, מחזיר אותי לביצה הגועשת.
והבטן בוערת, ממחזור ומפחד, מרצון ומאכזבה שכבר באה ולא רוצה
ללכת כל כך מהר. אולי אין לה לאן. אולי נעים לה להישאר.
איך זה שעם כל האומץ שמגלה בעצמי בימים האחרונים לוקחת ערימות
פחדים של אחרים?
סופגת אותם פנימה כמו ספוג לוואזה של פרחים, וכשמנסה לברוח
נכנסים אלה בחלונות האחוריים, מהמרפסת, בעשן הסיגריות מהחדרים
האחרים.
זה בסדר, אפילו אני מבינה שעל ההר לא קל יותר, שם יושבת בת
דמותי, בת גילי, מתבחבשת קצת יותר בשקט ממני.
ופתאום מתחיל לצרוב. עוד לא דמעות. כבר עצב. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.