"דוד, בוא לאסוף אותי טוב?"
"בטח דוד תגיד איפה ואני שם"
שיחת פלאפון קצרה יום יומית וחסרת משמעות בשבילי (בשבילו היתה
קצת יותר משמעות כי הוא קיבל טרמפ).
הגעתי למקום המצוין אחרי הנחיות רבות כשחבר שלי שגם היה באוטו
שוכב בספסל האחורי כשהרגליים שלו בולטות מהחלון והוא פולט
שטויות של שמחה מדי פעם ופעם ואני מגיב בטון של שמחה ללא סוף
"אם אתה לא מפסיק אני משמיד אותך" ואז שנינו צוחקים.
ואז מרחוק אני רואה שתי דמויות והשעה הרי בסביבות 11:30 בלילה
אז זה חייב להיות דוד שלי (בעצם הוא בן דוד) והדמות השניה סביר
להניח חברה שלו.
מכיוון שפספסתי את הפניה הנכונה בערך ב 50 מטר נסעתי לכיוונם
תוך זעקות שמחה מהחבר "האחורי" שאמר "עזוב אותך סקס ואוכל
רגליים בחוץ זה הדבר!" מה שגרר צחוק ארוך במיוחד מכיווני.
לאחר שזיהיתי בוודאות את הדוד וחברה שלו צפצפתי קלות ובנוסף
הוספתי "דוד מה המצב?", כמובן שטקס בפרידה הכולל חיבוק
ונישוקים ללא סוף יכול להמשך עד אחד הצדדים מתייבש או רעב
במיוחד החלטתי לעזור לכוחות הטבע וצפצפתי "קלות" שוב ושוב
(כמובן שבשלב זה אני והחבר "האחורי" היינו שמחים עד אין קץ,
פלוס ועוד קצת).
לאחר צעקות מחייכות וניסיון  שלא לפרוץ בצחוק ה"דוד" נכנס
לאוטו וישב בכיסה לידי מכיוון שכל הספסל האחורי החל להתמזג עם
החבר ליצירת סוג חדש של אורגניזם לא תבוני.
ואז, אז זה קרה, דווקא שאני וה"אחורי" שמחים עד הגג וצוחקים כל
מלה שניה ה"דוד" בא ואומר לי "אתה יודה מה קרה עכשיו דוד?"
"מה קרה?!" אני אומר, מוסיף אגרוף ידידותי ומצפה לאיזה שטות
שתצחיק את כולנו.
"חברה שלי זרקה אותי".
"....." אמרתי.
"אני מזה בדיכאון". ואז הוא הדליק סגריה (שבדרך כלל אסור באוטו
שלי, אבל עכשיו... נו...)
"......אממממ....." אמרתי לאחר מחשבה של בערך 4 שניות וחברי
"האחורי" ראה שאני מתקשה במציאת פתרון למשבית השמחות ואמר
"עזוב אותך שטויות, רגליים מחוץ לחלון זה הדבר !", מה שגרר
צחוקים פרועים מיושב ושוכב האוטו ומין חיוך קטן מצד ה"דוד".
ואז החלה ה"שיחה", במהלך השיחה היו צחוקים לרוב ולכן לא אזכיר
אותם (תפעילו קצת את התאים האפורים!).
"מה דוד? מדוכא אה?.... מה אתה מדוכא.... מי נתן לך זכות
בכלל?!".
"מה?".
"מי נתן לך זכות" חזרתי ואמרתי כשאני מגביר מהירות (נכנסנו
לכביש ראשי).
"יותר מהר!" זעק "האחורי"
"מה, מה? אני לא צריך רשות מאף אחד אני מדוכא וזהו" אמר תוך
נסיון להבין את המתרחש (בלי הרבה הצלחה)
"טוב... אתה לא צריך רשות להיות מדוכא, אז בלי קשר אני נותן לך
עכשיו רשות להיות שמח" והושטתי לו יד ריקה.
"מה אתה עושה? אתה משוגע? הרשות שלך לא משנה כלום אני שמח אם
אני רוצה, אני לא צריך רשות, בדיוק כמו שאני מדוכא".
"בדיוק כמו...?" שאלתי בערמומיות, פורס את המלכודת לאט, לאט.
"כן!" הוא ענה נחרצות, ונפל למלכודת...
"רגע, רגע אני רוצה להבין, אתה אומר שאתה תהפוך להיות שמח בלי
קשר למה שאני יעשה עכשיו אלא תהיה שמח רק כשאתה רוצה".
"כן" אמר, נכנס יותר ויותר עמוק בלי לחשוד
"כלומר אתה יכול לבחור מתי אתה שמח...".
"מה?" אמר ונלכד.
"אתה בעצמך אמרת שאף אחד לא יכול לתת לך רשות או לגרום לך
להרגיש שמח ואז אמרת ששמח ודכאון זה אותו דבר זאת אומרת שאף
אחד לא יכול לתת לך רשות או לגרום לך להיות בדכאון, ופה התוצאה
הסופית -- אתה בוחר !"
"בוחר מה?"
"איך להרגיש !" אמרתי (כמעט בצעקה)
"מה פתאום! אני לא בחרתי להרגיש בדכאון זה בגלל שחברה שלי עזבה
אותי!".
"לא,לא אתה בחרת להיות בדכאון בגלל מקרה שקרה וזה בכלל לא משנה
איזה מקרה זה היה כי כל מקרה קורה מבחוץ ואתה בוחר אם זה ישפיע
על הבפנים, הרגשות שלך.
"אתה אומר שאני צריך לשכוח ולהתעלם מזה כי...."
"לא" עצרתי אותו באמצע "אני אומר שאתה יכול לבחור איך אתה
מרגיש בכול זמן נתון ואתה בעצמך אמרת שאף אחד לא יכול להחליט
או לגרום לך להחליט מה אתה
מרגיש!"  
"הגענו דוד" אמרתי כשעצרתי את הרכב מול ביתו "אז מה אתה
אומר?"
"עזוב אותך בנות, רגליים בחוץ זה הדבר" אמר "הדוד" כשהוא הולך
לכיוון ביתו

"אחרי כל השיחה הזאת הוא קלט מה שהכי חשוב" אמר "האחורי"

שנינו צחקנו.






מבוסס בחלקו על סיפור אמיתי
והשיחה היתה יכולה להתנהל אם ה"דוד" לא היה מדוכא מדי