אתמול בלילה נכנסתי להריון.הרגשתי את הפרפר הזה מרחף בשיפולי
בטני מתרחש לו בגופי ועוצר. נשימתי נעצרה וחשבתי שאני בוודאי
מדמיינת אותו,את הפרפר הזה,אבל אחרי חודש הסתבר אחרת.
הוא אכן ביקר בגופי ונשימת אפו הרכה הרטיטה את כולי. הרבה לפני
כן בבוקר של אותו הלילה,שעה שפיזמתי משהו להנאתי במקלחת, שמעתי
את הפרידמנים מגבירים את הרדיו. היה משהו קבוע בסאונד הזה שבקע
מביתם של הפרידמנים והוא תמיד בישר את אותה הבשורה,פיגוע. רצתי
לחדר הסמוך ובהיתי באוטובוס המפויח ובשרידיה של מכונית
התופת,קלטתי את הכותרת פיגוע עם הרבה נפגעים וכיביתי את
הטלוויזיה בשאט נפש. שאר הזמן שלי באמבטיה עבר בדממה יחסית
.אחר כך ארזתי תיק ואני והפרפר שבתוכי הלכנו להתעמל. יחסית
לבקרים אחרים המכון היה ריק אבל מעטי המתעמלים הנחושים הלכו על
ההליכון ובהו כמובן, בדיווחים מן השטח. המוסיקה התערבבה
בעליצות עם הדיווחים וכשמדריכת הכושר קיטרה,הפטיר אחד
המסוקסים, מה את רוצה זו המציאות שלנו לא? עליתי על ההליכון
ונזכרתי שפעם  ראיתי סרט על השואה.ראיינו שם אישה אחת שסיפרה
שהגרמנים אהבו במיוחד להעיף באוויר תינוקות יהודים ובעודם
מרחפים אל מותם,לנסות ולירות אל ליבם כמה שיותר כדורים,זה היה
מן משחק כזה שלהם. אין לי מושג למה המחשבה הזו ניכרה במוחי
דווקא  עכשיו שעה שבהיתי באנשים המבוהלים שרצו מסביב לאוטובוס
שנפגע.
התעמלתי שעה,התקלחתי שוב, ויצאתי אל הרחוב הסואן. היה חם
ונכנסתי לקנות גבינות בסופר. קניתי המון דברים לארוחת בוקר
וכשחזרתי הביתה הנחתי את כולם בחוסר חשק, במקרר.
כך אני זוכרת את הבוקר שהיה אחרי שביקר אצלי  הפרפר וריחף
בגופי. היום אני יודעת שזה היה בדיוק כך.