[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליסה בל
/
החושב

הוא תמיד ידע שזה לא בשבילו,
הישיבה המאוסה מאחורי הדלפק, אותו דלפק מאחוריו העביר שעות כה
רבות, ימים כה רבים, הייתה הדבר השנוא עליו בעולם כולו. מאז
שהיה נער , הוריו קיוו שיגיע לגדולות, אמנם לא היה המצטיין
מכולם אבל היו לו את ההברקות שלו וזה גם לא ממש היה אכפת לאף
אחד גם כי הוא ידע לסתום כשצריך וגם כי.. לאף אחד לא היה אכפת.

חבריו קראו לו מזוכיסט, אמרו שהישיבה היא השתקפות  מדויקת של
ישותו הקורנת מאפאתיות יהירה, אמרו שהוא לא מוכיח דבר וחצי דבר
בסבל המאולץ שלו, גם אם הוא באמת סובל ממש לא היה להם אכפת.
והוא ידע והבין שסבל לא יתקבל בברכה אצל רבים ושאינו עושה חסד
עם אף אחד וגם שלא יזכה לרחמים מאחר וסבלו אינו נעשה לשם הקרבה
עצמית משובחת, על כך גם אמרו שהוא אגואיסט אך מעתה לא יצוינו
כל כינויי הגנאי מאחר והוא נשא את כולם והם התאגדו בקלילות
דוממת בעורקיו וורידיו וכל גיד ונים שהווה אותו שכן רשע היה,
לפחות לפיהם. הוא היה אחד מ" החושבים", אך כשהצהיר על היותו "
חושב" התלבט מעט מלהגדיר את מהות החשיבה מכיוון שהוא ידע שהם
לא יבינו ושבמקום להתאמץ ולהתחבט במילים הנכונות יוכל לקרוא
קצת ניטשה ולהתאחד עם הרוחניות שבו, וכשנשאל למהות "החושבים"
בכללותם השיב במשיכת כתפיים עצבנית ואמר שלבינתים מכיר הוא רק
חושב אחד ושאם עליהם לחשוב על אותה מהות לעולם לא יבינו אותה,
וכידוע גם לא היה להם ממש אכפת. המתוחכמים ניסו לסכל את יוהרתו
באומרם שהחשיבה על המהות הופכת אותם אוטומטית לחושבים, ועל כך
ענה שאם הפכו הם אוטומטית כלומר שלא הם חשבו על חשיבת המהות
אלא המהות כללה אותם בצורה מכנית ביותר, במעגל החשיבה המדומה
וכל שלא כל חשיבה היא חשיבת החושב אלא רק החושב מסוגל לחשוב
לפי כלליה.
אחרים שיותר התאמצו לחדור לנבכי נפשו הקלוקלת שאלו ממתי היה
לחושב רשמי והוא אמר שחושב היה מעולם אך הרשמיות החלה אך ורק
לאחר שלוש שנים מאחורי הדלפק. החברים כולם הסתייגו מלבקרו
בדלפק המדובר, הויברציות היו שליליות ופחדו שגם הם יסחפו אחר
הבליו מכיוון שכולם היו בקצה וכל חייהם ניסו לשלוט בנשיבת
הרוח, שתנשוב הפוך, שתניח להם לחיות בצורה הכי שגרתית שאפשר.
החברה הקודמת שלו הייתה מאד מיסטיקנית, תמיד ברברה על גלגולים
קודמים ונשמות תאומות והיא גם מאד נקשרה לחתול שלו מהסיבה
הפשוטה שהיה אחותה בגלגול הרביעי לפני הספירה. הוא השתעשע למדי
מרעיונותיה המעורערים והייתה תקופה בה אף סבר שגם היא חושבת אך
לאחר הריב שלהם על צבעי הוילונות ( היא טענה שהצבע הירוק מזכיר
לה את הפריחה במוסקבה למרות שהיא בכלל הייתה יקית) בו הסתגרה
בשירותים עם החתול וטענה שרק הוא מבין אותה
( תיקון: היא אמרה " רק היא מבינה אותי") הוא שלח את החתול
לחוצות ,הכריז עליה כחושבת מדומה מינוס וסילק אותה באדיבות.
היה זה לפני שכירתו לעבוד מאחורי הדלפק אך גם אז ידע שהוא
חושב, הוא רק לא היה בטוח אם כך הדבר או שהוא סתם אחוז דיבוק
האלוהים כמו כולם. התקופה הבאה בסדר כרונולוגי ביותר הייתה
התקופה הרומנטית שכמו כל התקופות מסתיימת במכתב מקומט וריהוט
מעץ. חודשים לאחר מכן ישב על אדן חלונו וציפה לשובה של יקירתו
אך לאחר צפייה רציפה של " חלף עם הרוח" הבין שתמו עידני הציפיה
ושהיא הייתה התגלמות השטן שגזל ממנו את מתנת החשיבה, הוא בכלל
פקפק בנטיותיה המיניות אך הדבר ראוי לאזכור אך ורק משום שהוא
טען שאת כל רוחותיו ריכז במעגל אחד בעוד והיא עוד אינה איתנה-
והיציבות היא החשובה מכולן, מצרך בסיסי במתכון החשיבה הראוי
לשמצה.
הם אמרו שהוא לא יציב אז הוא ניגש לפסיכיאטר אחד, חבר ילדות
שהיה חייב לו טובה. הפסיכי(אטר) אמר שלא מצא דבר שאינו כשורה
אך יתכן שבעזרת כמה טיפולים והקרנות יוכל להוקיע את זרעיו
הרעים ולפי ראות עיניו זרעים אלה רעים מאד שהרי איתורם קשה פי
כמה.
אז הוא יישם פעמיו אל מחוץ לקליניקה וכשהלך התבונן במזכירתו
הבתולית של הפסיכי(אטר). הילה נזרתה על פניה והייתה היא כה
שלווה. הוא היה בטוח שהיא היצור השמיימי ביותר שראה אך משהו בו
חרך וכשראה שאין היא עונה לטלפון ושמתבוננת היא בעניין כ"כ
בתמונתו של דאלי ( סלבדור) הסתכל בה, ניתק עצמו מהקרקע ואפשר
לתנועה שבו לזרום ולהאיץ את פעילות תאיו הפסיביים.
יום לאחר מכן כבר היה ישוב מאחורי הדלפק, התעקש על וילונות
ירוקים ושלח לפסיכיאטר זרעים מזעריים בצירוף פתק מלבב שאמר-

"תוקיע אותם ותשלח לי קבלה. תודה ".

כשנה לאחר מכן הוא שב לקליניקה, בתוקף היותו " רשמי " חש כי
מחובתו לחלוק את ריגושו הטרי עם הרשמית האחרת המוכרת והזכורה
לו- אותה מזכירה ערירית. אך כשנכנס את כתלי הקליניקה ראה
מזכירה אחרת, הוא שאל היכן אותה זהובת שיער שעבדה שם לפני כשנה
והישישה ענתה לו שזו קודמה וכעת היא נמצאת בקומה העליונה יותר.
פעימות לבו עלו בדיוק כפי שהיה כאשר אמר למיסטיקנית לצאת את
ביתו, אך כעת היו הן פעימות מעודנות יותר, טובות, המעגל הנכון.
כאשר יצא מהמעלית ראה את היפהפייה משוטטת בקדחתנות ומצווה
שטויות על יושבי הדלפק, הוא חכה שתירגע מעט ושתחזור לדלפק שם
יוכלו לשוחח ולחשוב יחדיו אך אז נכנסה היא למשרד חשוך ונעלה את
הדלת מאחוריה. הוא החליט להתדפק על דלתה, ובמשרד ראה שלחן
מנהלים ארוך וכמה בקבוקי שמפניה נושנים " כן?" היא שאלה
והוא..התבונן מעט ועיניו הוסתו אל הקיר כאילו וביקשו מראייתו
לחטוא, על הקיר התנוססה תמונה מהסוג המודרני הזה שמציגים
במוזיאון ארץ ישראל. בתמונה ניתן היה לראות נקודה שחורה והרחק
ממנה קו המרוח בגסות, גם הוא שחור. " נפלאה התמונה הזו אינך
חושב?"- " אהה.. כן" אמר והסתובב כשפניו מועדות ליציאה " אבל
רגע! מה רצית?" שאלה בעליצות " מצטער.. חשיבה לקויה" ענה
והלך.

אז הוא הבין שהוא לבד, ופתאום גם לו לא היה ממש אכפת.
הוא כנראה היה מושחת, וכנראה באמת היה מזוכיסט, ונטל החשיבה
לפתע היה כ"כ כבד- כי הוא היה לבד והרשמיות לא הועילה לו כ"כ.


מאז שנא את הישיבה מאחורי הדלפק, חש כאילו מבצע שליחות אותה
כלל לא ביקש. הוא כבר הפסיק לחפש אחר חושבים.. ואף אם היו כאלה
בסביבה הם לבטח מכחישים זאת,
לא קל להיות חושב.
עדיין הוא הגן על מהות החשיבה אך החברים הפסיקו לתקוף, הם
עדיין חשבו שהוא רשע ושיכל למצות עצמו במקום לשבת מאחורי
הדלפק.
ליום הולדתו קנו לו תמונה ענקית, עם נקודה וקו, הוא העמיד פני
שמח ואף הרים כוסית והודה על התמונה. כאשר ישבו כולם על הספה,
ניסו לנתח את מהות התמונה. המתחכם אמר שהצייר היה שיכור,
האכפתיים יותר אמרו שהצייר ניסה לבטא את תחושת החלל שבתוכו
וכששאלו אותו  מה הוא רואה הוא ענה:

" אני רואה חתול במוסקבה המשוטט ברחבי העיר, אני רואה רוח
נושבת הממוטטת חלומות
ואני רואה מחשבה שמיצתה את עצמה והמחכה להתאחד עם המרחב
בעצם.. בעצם אני רואה דלפק אבל זה אותו דבר לא? "

" אני נשאר עם השיכור" אמר הראשון וכולם צחקו.

בוקר אחרי נמצא ביתו ריק, גם לא היה הרבה להוציא אבל הוא הבין
שאם הדלפק היה השתקפות פנימיותו שהרי כעת לא נותר בו כלום פרט
למחשבות  עמומות, הוא כבר שכח את האידיאולוגיה שלו, הוא שכח
למה כ"כ טוב לחשוב
הוא חשב שאותה מהות חשיבה היא כ"כ סתמית מכיוון שמכל הנקודות
והקווים בעולם הם התלהבו רק מקו אחד, ונקודה אחת ששניהם באורח
מקרי היו שחורים.
הוא דווקא אהב שחור, אבל החלב היה התענוג מכל הסיפור.

הוא הלך בעיר המטונפת, מתאחד עם השאון ונגעל מההמולה. הוא עצר
ליד הקליניקה, לא יודע בדיוק למה, רגליו הובילוהו לחדרה של
היפהפייה, הוא נכנס מבלי לדפוק ולמזלו החדר היה ריק. הוא ישב
על כסאה, התרווח מאחורי השלחן, ולפתע התמונה חייכה אליו בצורה
מסויימת וגם הוא חייך אליה.
אולי היה זה הכסא, אולי היה זה השלחן
הוא בכלל לא שם לב שלידו התנוסס עציץ יפה תאר, עציץ רע כזה
הוא בכלל לא שם לב שהוילונות עדיין היו  ירוקים
הוא בכלל לא שם לב לפתק המקומט ליד העציץ

" תוקיע אותם ותשלח לי קבלה. תודה"

ואז הוא עצם עיניו ולא חשב לראשונה מאז היותו עובד דלפק רשמי
בישראל
הוא גם לא היה בטוח במיקומו הגיאוגרפי, הוא במילא נחשב לחסר
בית

רק הוא והתמונה
וחתול סיאמי במורד הרחוב שהביט למעלה באדישות וחשב על אחותו
ועל זה שזרק אותו בגלל וילון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היום בסופר
פתאום צמחו לי
הכנפיים
בין מחלקת חלב
למחלקת חמוצים
בערך


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/6/99 14:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליסה בל

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה