השבוע הלכתי לכושר קרבי.
לא שאני מתכננת להיות לוחמת אכזרית או משהו כזה, אני כבר מוכנה
נפשית לידיעה שהשירות הצבאי שלי הולך להסתכם בהכנת קפה לכמה
חבר'ה שיצבטו לי בתחת 30 פעמים ביום, אלא פשוט רציתי להכנס קצת
לכושר..
וגם אלון גרר אותי לבוא איתו..
ועוד דבר שמסביר את בואי, קשור בכך ש90% מהמשתתפים בכושר הקרבי
שייכים למין הגברי- ולהסתכל שעה וחצי על 20-30 בחורים שריריים
ומזיעים- בטח שלא ייעשה לי רע..
אז הלכתי.
10 דקות אחרי, הבנתי שאני לא בנויה לזה.. אני בנויה לשבת כל
היום מול הטלוויזיה ולאכול במבה, לא לרוץ 2 וחצי ק"מ רק כדי
להתחמם.. ובאיזשהו שלב נשפכתי על הדשא, ספוגת זיעה, מחכה
ל25-30 בחורים שריריים ומזיעים שיבואו עם אלונקה ויקחו אותי
הביתה.. למקלחת היפה שלי..
אבל איך שהמדריך או המפקד (ככה הוא דרש שנקרא לו..)  צעק לי
להרים את התחת שלי ולהצטרף לכולם- קמתי ישר. ידעתי שאני לא
אעמוד בזה. הרגשתי שכל תא ותא בגוף שלי מתמוטט לאט לאט.. אבל
אני לא יודעת לומר לא. זאת הבעיה שלי.
אחרי האימון, אלון לקח אותי הביתה. בהתחשב במצבי אז, יותר נכון
לומר: סחב אותי הביתה..
כשהגענו לביתי, הוא שאל אותי מה אני עושה מחר בבוקר. אמרתי
שעוד יומיים יש לי מגן בספרות אז מחר אני לא לומדת, והוא אמר
"יופי, תקשרי אליי עוד שעה, נעשה משהו".
הייתי עייפה-גמורה-מתה, ובאתי לומר "לא,בוא נדחה את זה" אבל
מה שיצא לי זה "סבבה, אני אתקשר". אוף!!
שעה וחצי אחרי כבר הייתי בדרך אליו, כועסת על עצמי שלא הלכתי
למיטה האהובה שלי שלא ראתה אותי מהבוקר. אבל כבר מאוחר מידי,
אם לא הצלחתי קודם לומר "לא", בטח שלא אוכל לומר גם עכשיו..
כשהגעתי אל אלון, למרבה הפתעתי כל החדר היה מלא בנרות
ושוקולדים, ואלון חיכה לי שם יושב על המיטה עם חיוך מנצח מרוח
על הפרצוף שלו..
"בואי שבי.." אלון אמר וסימן עם היד שאבוא להתישב על ידו..
והדבר היחיד שעבר לי בראש באותו רגע היה "שיט שיט שיט שיט
שיט.."
אבל התיישבתי.. שאני אגיד לא ?! והוא פתח חבילה של שוקולד
שוויצרי, הוציא קובייה ונתן לי.. הייתי בדיאטה והבטחתי לעצמי
שאני לא אוכל יותר כלום היום, וניסיתי בכל הכוח לומר לא. אבל
היד כבר לקחה את הקובייה והכניסה אותה לפה..
אלון התחיל לדבר ולדבר על כך ש"הוא חושב עליי כבר המון זמן..
ושאני נורא מיוחדת בשבילו.." ושטויות כאלה. לא ממש הקשבתי..
באותו זמן שהוא דיבר, אני ניסיתי למצוא את המילים שיבהירו לו
שאני לא מעוניינת, והמוח שידר לי בקצב כפול "שיט שיט שיט שיט
שיט.."- אבל הפה שתק.. הפה המזויין הזה לא הוציא מילה ונתן
לאלון לנשק אותו, למרות שהוא נורא נגעל..
שבוע אחרי כבר ניהינו חברים.. ואני הייתי אומללה.. לא ידעתי
איך לצאת מהתסבוכת הזו שהכנסתי את עצמי אליה.. וגם המשכתי ללכת
לכושר קרבי, כי לא היה נעים לי לעזוב ולומר למדריך/מפקד שאני
לא מעוניינת..
חודש מדכא מאוד עבר עליי עם אלון, הוא לא עזב אותי לדקה,
ואפילו בכושר הוא כל הזמן התעקש להיות איתי.. לרוץ איתי..
להזיע איתי.. ואני? אני רציתי להקיא.
אחרי כמה ימים אספתי את כל האומץ שבעולם ואמרתי לאלון שזה לא
כ"כ הולך ביננו.. הוא אמר שדווקא הולך יופי ושאני אתן לזה
לפחות עוד צ'אנס קטן. ונתתי..

10 שנים אחרי, אני מוצאת את עצמי נשואה לאלון עם 2 קרציות שאני
ממש לא סובלת, והדבר היחיד שעדיין עובר לי בראש זה "שיט שיט
שיט שיט שיט שיט..".
והדבר החיובי היחיד שיצא לי מחוסר יכולתי לומר את המילה הארורה
הזאת, הוא שנכנסתי לכושר..