זה היה מהזמנים האלה של שביזות. שאתה צועק לעולם שאתה רוצה
טיפול נפשי והצעקה שלך נבלעת ב"תכין קפה!" חוסר אונים, להרים
כסא מהרצפה ולשבור את המחשב ואז להוריד אותו לכולם על הראש.
דרך החלון אולי המחבל המתאבד הבא מסתובב ואתה תקוע במעגל של
מחוץ לכאב האומה. תמיד מפספסים אותך ולמה רק לפה הוא לא בא.
כמה מילים על אבן הופכים מטרה, לדמעות של כאילו וכאילו כאב
וכאילו שכול ומעגל דמים וזה לא יגמר ילד אם לא תספר.אז אם אני
אצייר ציור של איש גדול עם ידיים גדולות יעזרו לי? כי אני רוצה
להיות בסרט ורק לי לא נותנים. היכרויות במחשב מחליפים היכרויות
בערבי הורה וכבר לא כיף לדבר כי שכחנו שיש על מה. ורק אחרי
אלכוהול מותר להקיא. ומישהו ישן אתמול על הספה. דרך החלון
המסורג, מפחד שמישהו מבחוץ יכנס לחיינו ויגלה את בדידותינו,
ראיתי יונה לבנה. בלי עלה של זית, עם קונוס דלוק מחששת לאיטה
ולוחשת בקול צרוד "מה המצב אח שלי, הכל טוב?" כולם מסביבי
רואים סרטים ורק אני חי בתוכם. אם זה היה גן חיות ולכולם היו
תפקידי מנהלה אז אני הייתי החיה היחידה בכלוב וזה היה בסדר
מבחינתי אם לפחות לא היו דורשים ממני לנקות אחרי. תנו לי לנאום
לאומה כי אין לי מה להגיד וזה משחק כשאתה רוצה להיות מישהו.
החכמים למדו לשתוק והמכשפות חוזרות לנקום עקידתן. איפה לוחות
הברית ואיפה השברים שלהם. פיסות זכרון של לפני ואחרי בספר
הזכרונות של אנה. "שניה דופקים בדלת" וכסף על הפסד. הפסד החיים
והפסד במשחק כדורגל. כולם מפסידים וכולם חושבים שההפסד שלהם
הוא הכי נורא גם אם הוא הכי קטן. אז תנו לי לחדש לכם ההפסד שלי
הוא הנורא מכל כי הוא לא חשוב בכלל ועכשיו גם אני בחבר'ה. כולם
מדברים על שלום ורק אני זוכר מושג מעורפל של צדק. איזה משהו
מהעבר. גם אז הוא לא בדיוק צודק כי הוא שלי והחשיבה שלי והיא
לא הוגנת לכולם. מישהו צועק למטה. מה הוא חושב שהצעקה שלו
תעורר בנו איזה שהוא רגש? גם צעקות נחלשות. גם פצע מרפא את
עצמו בלי לשים זין על הצלקת שהוא משאיר בך. תגיד תודה ותשתוק.
תספוג ותמשיך. תעמוד למשפט ותעגל פינות. חפיף, כולם ממשיכים
ואם הכנרת מתייבשת אז מה זה כבר כמה דמעות? ולך תסביר שזה לא
נכון. היונה משתעלת והאפר נופל על אדן החלון. זה רק נדמה
שהיונה הלבנה נצבעת לאט באפור? איך בחוץ כולם ממשיכים ללכת והם
אפילו לא מסתכלים שניה למעלה לחלון שלי לראות אותי כשאני מביט
בהם. קטנים כמו נמלים. חבל שאין לי כאן רובה צלפים. להכאיב
להם, להכניס גם אותם לכאב שלי. לראות אותם נופלים, בורחים,
צורחים מכאב. למחוק את ההבעות המטופשות מהפנים הנפוחות שלהם.
קומוניסטים חארות. אני מתכנס אל תוך עצמי, הם אפילו לא מביטים
והיונה מהנהנת לי בראשה, או שרק נדמה לי, קורצת לי בעין אדומה.
אני מושיט לה את ידי, מחכה שתברח אבל היא מאמינה לי או שהיא
כבר מחוקה. מזיז כמה אצבעות והיא רואה מעבר לכתפי הרחק. ואז
בהתקף של זעם עצור אני לופת את גרונה ומבטה... יש עמוק בעיניה
זיק של הבנה של השלמה ואולי גם כפרה. תעשה מה שאתה צריך תמחוק
לעצמך את העבר, הגבול הדק. אני עובר אותו. גרוגרת מתפצפצת וקול
חנוק של אויר קורע ריאות. אני עוזב אותה, נותן לה הזדמנות
לברוח לפני שהשגעון משתלט עלי סופית. היא לא בורחת. היא צונחת
לאט לקרקע המלוכלכת שמתחת. בין בדלי הסיגריות הלבנים היא
מיטהרת ונוצותיה חוזרים ללבן הבוהק. אני חוזר אל תוך החדר
בהרגשת ריקנות. אמרתי לכם שאני צריך טיפול נפשי.