סיפור זה ארוך במקצת, אז תשענו אחורה ותיהנו מהנסיעה.
ביום שבת התעוררתי מאוחר יחסית אפילו אלי. אנא הבינו כי בשביל
אדם שרגיל להתעורר ב16:32 ואוהב להתעורר ב17:53 ואף מעדיך
לקחת את הזמן ולגרור כך עוד כ-חצי שעה במצב של חצי שינה, אפילו
זה קצת מאוחר. התעוררתי לא מוקדם יותר מהשעה 20:27!
כרגיל חזרתי לישון תוך שניות ספורות. ואז התחיל הבלגן. סיוטים
שאפילו לא תוכלו לדמיין בחלומות הפרועים ביותר שלכם, דברים שלא
תבקשו עבור האנשים (חיות!!) הכי שנואים עליכם ואף דברים מוזרים
אף יותר צצו בחלומותיי בהתערבלות מוזרה ובמהירות עוצרת נשימה.
תארו לעצמכם קופים עם כפפות. כן כן...קופים עם כפפות. כפפות
מעבדה לבנות מגואלות בדם. הקופים הם מגודלים, מוגברים גנטית
ומאומנים למטרה אחת....כחגדךלחחךגךחכ.VSEWA%V(%
U)#32בו932!!..מצטער, היועץ שלי אמר לי לא להחצין יותר מדי את
מחשבותיי.
בקיצור מאומנים למטרה אחת ולמטרה אחת בלבד! להכין עוף בתנור
ותפוחי אדמה...ברוטב ברוקולי!!
בקיצור, מספיק לומר שהתעוררתי מסיוט בדיוק בזמן לבעוט במחשב
העצלן ולקבל את הודעת ה-ICQ שלשני יש יום הולדת!!

שני..זה נושא עמוק במיוחד בשבילי...שני היא:. צברניקית מלידה.
חוש הומור מפותח. כמו שאר חברי גם היא כנראה, עצלנית. במקרה
ועדיין לא הבנתם את זה בעצמכם אני דוגל במשפט 'אין דבר העומד
בפני הרצון', כלומר מה שלא יהיה יש ביכולתך לעשות הכול כל עוד
אתה לא עצלן. שני היא נבונה (היא מכירה אותי לא??) אינטליגנטית
ויפה. ובכל זאת דבר זה לא מנע ממנה לעזוב את בית ספר שנה לפני
שהיא גומרת, להצטרף לאוניברסיטה הפתוחה ואיך שהוא לבלות את כל
זמנה בגלישה באינטרנט ובצ'ט עם חברים ב-ICQ. בקיצור, שני היא
פריקית למופת. עקב ההדחקה שלי מילדותי העגומה אינני זוכר הרבה
על שני כילדה. אני זוכר שביקרתי אותה הרבה כשהיינו קטנים (היי,
למרות שזה היה הגיל של "איייייייייייייייייח! בת!" היא הייתה
בסדר, היה לה סופר מריו ועוד משחקים משעשעים ואפילו ספרית
פורנו). נראה לי שגם היה לי קראש עליה....או שאהבתי את המשחק
סופר מריו..בכל אופן, היא הייתה בכיתתי מאז ומתמיד עד התקופה
שבה הצטרפתי למוסד (כיתה ט', עכשיו סוף יא').  איך שהוא הקשר
נותר בכיתה ב או ג...כששלב ה-"אייייייייייייכ! בנות!"היה קריטי
מאוד. נראה לי שהוא התחדש בערך לפני חודש חודשיים..היו לי הרבה
חופשים והיא ליוותה אותי הביתה ובקיצור סחטתי ממנה את המספר
ICQ שלה.

איפה הייתי? או כן...
"Hello birthday girl! Are you ready to
paaaaaaaaaaaaaaaarty??"
"מה? כן בטח, אתה בה לפינת חי? (המזבלה שליד החיות) הם עושים
שם מסיבת הפתעה"
"suuuuuuuure...but I didn't buy you that present
yet...Errm...I mean my dog ate it!"
"נייייייייייייר! באיום של תליה אסור לך להביא לי מתנה!! אני
שונאת שקונים לי דברים!!"
אמרתי לכם שהיא מוזרה במיוחד...
בקיצור הסכמנו על "אני לא אקנה לך שום דבר גם אם תתחנני"
(כשאהיה במקום שפוי יותר מהעיירה הזאת אז אקנה לך משהו...רק
שלא כל כך יפה)  ויצאנו לכיוון המזבלה. בואו נקצר את קבלת
הפנים לשיר ארוך ומזויף במיוחד של "יום הולדת שמח".
כולם היו שם, אפילו גזענית מטומטמת וחולנית שלא הכרתי (לא
הכרתי בזמן עבר לצערי).
אחרי אכילת העוגה, פתיחת המתנות ששני למרות שלא אהבה שקנו לה
אותן, כן אהבה לקבלן  ושתיית הפונץ' המהול יתר על המידה בוודקה
משהי הצליחה לשפוך על עצמה וודקה, להאשים את לוז בכך, להחטיא
אותו ולפגוע בי בחבית בירה קנדית מיובאת (איזה בזבוז!
בזבוז!!).
נקמתי הייתה מתוקה כדבש בעוד הנצנצים נורו מידי לכיוון שערה
ומלאו אותו ואת מכנסיה מלאות הפונץ'. איכשהו אחרי שהחברה
התפרקו ע"י מלחמת הגרעינים, מלחמת הנצנצים ה-II וה-III, זריקת
כמה כוסות פונץ' נוספות וכמה להקות של קופים ענקיים בעלי כפפות
שעברו לידנו, התחלנו להתפרק. המוגברת של ורד חזרו ללמוד ספרות
עקב מתכונת שהייתה מתוכננת למחרת. העצלנים שצרכו שינה בלילה
נכנעו גם הם להשפעת הפונץ'. בסוף נותרנו רק אנחנו. השפויים.
אלו שבאמת לפסיכולוגים לא היה איך לעזור להם. נראה לי ששני
השתכרה אחרי חמש דקות והתחילה להתפשט (לצערנו לא באמת). אני
עצמי תפסתי בלון והתחלתי להכות את שני, מה שהתפתח לקרב של
בלונים מהנה מתפוצצים בכול האזור (she hit me!!). לוז ואלמונים
1 ו2 התחילו להסתובב ולשיר שירים שנשמעו יותר טוב מאשר נשמעו
כאשר היו פיקחים. קיצקץ, היה כיף!



מהיום כבר לא נותר לי זיכרון רב..לא זכרתי שהתעוררתי, התקלחתי
או התלבשתי, ואף לא איך לא נגשתי למחשב..(יכול להיות שהמוסד
ימצא את כישורי ההיפנוזה של אימא שלי שימושיים?)
רק שירדתי ונעלתי נעלי.
בערך ב-7 שטלפון צלצל. "אמא זה בשבילך!" אמרתי בעודי בודק את
העיתון.
לאחר רגע אימי החליטה שזה בשבילי. "מי זה?" לחשתי.
"לא יודעת. ענת או ג'ן. לא זיהיתי."
"הלו?" אמרתי אל השפופרת דמוית השטן. "ניר? זו ג'ן" נשמעה
התגובה בצד השני. "אתה יודע אם יש היום לימודים או שיש היום
חופשי??"
"מאיפה לי לדעת? את מכירה אותי..מגיע לבית ספר. אם יש לימודים
אז משיג חופשי אם יש יום חופשי אז הביתה...סוף שנה..למה את
שואלת?" הייתה תגובתי.
"כי אומרים שיש שביתה"
"שביתה??" שאלתי בחוסר הבנה. "אמא יש שביתה??"
"לפי העיתונים יש שביתה, לפי הרדיו היא נגמרת תוך רבע שעה"
"ג'ן, אם יש הסעות אז בטח יש בית ספר, למה שיהיו הסעות אם אין
לימודים?"
"לא יודעת, אתה יכול לבדוק את זה בבקשה?" הייתה לי ברירה?
"בטח, עוד שתי שניות אני מתקשר בחזרה.
התקשרתי למנטור שלי, למחנכתי היקרה, הידועה בכינויה, רחלה. קול
גברי ענה לטלפון וענה שהיא ישנה. טוב, הנחתי שיש חופשי. רק
שאימי דבקה ברעיון שאם יש שביתה אז אין הסעות.
"gotcha" אמרה ג'ן. נחשו מה? היו הסעות גם היו. ושביתה? גם היא
הייתה!
וכך ג'ן הגיעה לביתי בטענה שמשעמם לה. ראינו באפי קוטלת
הערפדים ושמענו מוסיקה ובסוף התחילו להיגמר לנו נושאי השיחה.
הזכרתי במקרה שיש חתונה לנכד של אחות סבתי ושבטח אתקע בלי שום
דבר ללבוש.
הייתי חייב לומר דווקא זאת...אז היא עזרה לי למצוא משהו מתאים
יותר מכל מה שאי פעם הייתי יכול להעלות על דעתי. זוג מכנסיים
ערסיות שלא היו 'אני' ועקב כך היו למעשה בחוסר שימוש מובלט,
חולצה חגיגית בצבע כחול כהה...תוך כדי היא מלמלה לעצמה שהיא
צריכה לגרור אותי לטבריה עם 500 מיליון דולר ולקנות לי מלתחה
נאה. נמנעתי בכל כוחי מלשאול מה רע בטי שירט וג'ינס.

מאוחר יותר אמא שלי הכריחה אותי להתקשר ולהודות לה על שעזרה לי
רבות. ג'ן כמעט וקברה את עצמה מרוב בושה כשהיא עצמה נגשה
לטלפון ואמרה לה שהיא אף פעם לא מצליחה לשכנע אותי ללבוש יותר
מטי שירט וג'ינס.
אל תדאגו. זה לא הספיק לה. היא חשבה שהגיע סוף סוף הזמן שאלמד
להתגלח. אז התחיל הגירוד.. בזמן שאבי הנחה אותי איך להתגלח
(עשה את הכול לבד ומלמל לעצמו תוך כדי) ניסיתי לעקוב אחריו
(פתאום הכול החל לגרד כל כך...). כשהוא התחיל לגלח לי את האוזן
הערתי אותו. "אבא! תתעורר!".

מאוחר יותר באותו הערב הגעתי לחתונה. אבל דאאאאאאאאאאאאאם! I
looked GOOOD! פגשתי בפקעת עצבים שאבי זיהה בתור החתן. ונגשתי
לטור הארוך מדי של לחיצת ידיים ונשיקות.
מה רוצים ממני? אני באתי בשביל 10 דקות שכוללות שני חילופי
דברים בין זוג צעיר ומאוהב, ו - הרבה אוכל ;)
ת'אמת.. אני לא מבין מה רוצים מזוג שעומד להתחתן..כמובן זה
כיף. בטח היה נחמד לפגוש את כל המשפחה פעם נוספת והכול..אבל
הכול בפרופורציה!
בראשית היה באר הסלטים. ואחר כך, הטבחים יצרו את האגרול ואת
המוקפץ. בדקה ה-15 הביאו את הסושי ואת הנקניקים. בתחילת השעה
השנייה הייתה החופה.
למה לחכות שעה בשביל משהו של 10 דקות? העולם משוגע. אבל זה
טוב. כי כך תפסתי מקום טוב באמצע בין בחור חביב שהיה לו
ולפינגווין שראיתי בערוץ הטבע פעם הרבה משותף בחיצוניות, ובין
בחור נרגש נוסף שכל הזמן קיפץ באוויר על מנת לראות יותר טוב.

אבל האוכל היה משהו. מסקנותיי משבוע זה הן:
א)רוב האנשים מנסים להשתכר ביום ההולדת שלהם. מהסיבה הברורה
שהם לא רוצים לזכור את כל השטויות שעשו בו.על כן עושים אף יותר
שטויות באיכות שמדהימה אף יותר.
ב)בניגוד לדעה הרווחת, אחוז גדול יחסית של האוכלוסייה שר הרבה
יותר טוב כשהם שיכורים ולא פיכחים.
ג) לבקש מאבא שמגדל זקן ללמד אותך להתגלח אינו בהכרח רעיון טוב
אם אתה רוצה לשמור על פניך או לא לאבד עין.
ד) ישנם מספר דברים שרק בנות מופלאות בעל חוש אופנה מפותח (גם
אם על יתר המידה) יכולות לעשות (תודה ג'ן!!!). כמו להלביש בחור
כמוני בדברים מוזרים.
ה)הכלה, שיותר קרובה לרבי מהחתן, בטח סובלת יותר עקב הסושי
שאכל מנהל הטקס (הרב).
ו)אם כשאחליט שאולי אתחתן אני ארצה חתונה פרטית...מהסוג של
להזמין את כל המשפחה ללאס וגאס ולהתחתן חתונה טובה של 5 דקות
ולבלות לילה שלם עם אהובתי/בחורה מיקרית/שחקנית ששכרתי.
ז)...האם אתם באמת רוצים לדעת??