הטיול ברחובות מעולם לא הקנה לי עונג רב.
למעשה, הטיול ברחובות הייתה תמיד מעין חוויה מאוד מעיקה
בשבילי, שהצריכה הרבה הקרבה נפשית ופיזית על מנת שאוכל להגיע
ליעד המתבקש.
תמיד כאשר הייתי הולך ברגל הייתי נתקל באיזה טיפוס קולני אשר
הידיעה כי קיים אדם כמותו בעולם הרעה לי את מצב הרוח לשארית
היום, או באיזה עמוד שהופיע לפתע, כאילו רק על מנת שראשי יכה
בו.
ואף על פי כן, המשכתי ללכת, שכן אין אדם יכול לוותר על הליכה
ברחוב אם חפץ הוא להגיע למקומות.
הוא יכול, אמנם, לנסוע באוטובוס, מונית או, אם יש לו מספיק
כסף, רכב פרטי, אך לא לכל אדם יש את הסבלנות להתעסקות עם כלי
רכב מעין אלו, ולעתים ההתעסקות איתם הייתה בשבילי אף מעיקה
יותר מההליכה ברגל.
אז המשכתי ללכת, אף על פי שכל שריר בגופי ניסה לשדר לי כי חפץ
הוא בעשייה של דבר-מה אחר, כמו רכיבה על סוסים לאורך חוף
מזדמן, נסיעה מרגיעה באופניים באזור פרברי העיר או שיוט בספינת
מפרש רחבת היקף אל עבר אי מרוחק ומבודד בו אוכל לשבת ולנוח
בשקט, הרחק מהרחוב הקודר.
ואף על פי כן - הלוך הלכתי.
בדיוק עמדתי לבצע פנייה אל עבר רחוב מקביל לרחוב הראשי של
העיר, כאשר התנגשתי בנער קטן אשר כתגובה פרץ בבכי קודר שבהחלט
דמה לקרקוריהן של התרנגולות.
"סלח לי נא, נער פעוט." ביקשתי בנימוס.
"אבא?" הוא שאל בהפתעה.
"חזור שנית?" ביקשתי, מנסה לרדת לעומק דבריו של הנער.
"אתה אבא שלי!" הוא הצהיר.
"צר לי, נערי, אך בוודאי יש בידך טעות." אמנם יש בי את האשם על
השארתן של מספר נשים שבורות לב ובוכיות, אך מעולם לא נטשתי
אישה בהריונה. ואכן, גם אם באופן פוחז היה מקרה כזה ותמונה שלי
נשמרה בידי האם אשר הראתה אותו לתינוק והציגה בפניו בגאווה את
אביו, היה זה בימי צעירותי והשינוי החיצוני שחל בי יפליא אף את
אנשים הטוענים כי ראו הכל בחייהם. מעולם לא ראיתם אדם אשר
השתנה כה עמוקות במראו כמותי.
"על מה אתה מדבר?!?! אתה אבא שלי!" הוא צעק והחל לחבק אותי.
"סור ממני נער אשפתות!" זעקתי ופתחתי חיש-קל בבריחה לחוצה מן
האזור.
הנער, בראותו כי בורח אני, פתח אף הוא בריצה ורדף אחריי אל עבר
יעד לא נקוב אי שם בהמשך הרחוב, תוך שהוא זועק בפראות "אבי!
תחזור!"
בעיניי המתבונן החיצוני אכן עלול היה להיווצר הרושם כי היני
אביו של נער זה הבורח מפניו מסיבה סתומה זו או אחרת - ובכל
מקרה נוצר בעיניו דימוי שלילי לגביי.
למען האמת הרבה יותר פשוט היה לנוח מספר רגעים מהריצה ולנסות
להחדיר בנער מעט מוסר והגיון, אך מכיוון שכבר עברתי מספר רב
למדיי של מטרים בריצה - יותר מדי לטעמי - הרי יהיה זה מגוחך
לעצור פתאום ולנסות לפתוח בדו-שיח עם נער פוחז זה. אכן, גרסתי,
הפתרון הטוב ביותר יהיה להמשיך בבריחתי בתקווה כי בזמן המרדף
יבין הנער כי אינני תואם את תמונת אביו אשר חקוקה בוודאי
בזיכרונו, או שמא יבין כי אב שאינו חפץ בו הוא שווה ערך
ליתמות. מה-גם שלא היה למרדף הזה ברירות טובות יותר. לא הייתה
כאן כל סכנה מוחשית לחיי, שכן הרודף לא חפץ היה בפגיעתי כי אם
להפך - חפץ היה הוא בוודאי לשיחה עימי או מילה טובה מצידי.
אז המשכתי בריצתי העיקשת. תחילה חישבתי את צעדיי בנוקשות
ובחנתי כיצד כל צעד שעשיתי השפיע על רודפי. לבסוף הסקתי כי
אחסוך הרבה מהמאמץ של הריצה אם אפסיק לחשוב על תוכיות פעולה
ואתמקד בשמירת כוחי להמשכה. ייתכן כי החלטה זו הייתה שגויה,
שכן דקה לאחר שעשיתי אותה התנגשתי באישה זקנה אשר נשאה בידיה
סל קניות.
"סילחי לי גבירתי..." ביקשתי ועמדתי לפתוח שוב בריצתי, שכן
אמנם היה לי יתרון מסוים על הנער אך טרם הבסתי אותו לחלוטין,
וסברתי כי עצירה כמו זו תביא לחיזוק כוח רצונו ותקוותו להשיג
אותי.
להפתעתי, כאשר התחלתי לנוע חשתי את משקלו שלסל קניות ממוצע על
גבי. ההפתעה ועוצמת המכה הפילו אותי ארצה ומפאת חוסר תכנון
הנפילה סובבתי את קרסולי כך שלא יכולתי לנוע עוד.
הגם שהייתי מוטרד קמעה ממצב רגלי הייתי כעת בהחלט לא במצב שפל.
הנער אשר חזה בנפילתי חזר על עקבותיו, כנראה מפוחד מחמתי על כך
שהריצה שהוא היה האחראי עליה יצרה מצב זה בקרסוליי. הזקנה חשה
כנראה כי בנפילתי היא מילאה את החלק שלה בהיתקלות בינינו ועתה
המשיכה לצעוד באיטיות ושלווה ברחוב.
ישבתי מספר דקות על מדרכת הרחוב ובהיתי מסביבי. אנשים נעצו בי
מבטים תמהים אך איש לא אמר או עשה דבר, כמצופה מרחוב כמות זה.
ילדה קטנה הציעה לי סוכרייה אך אמה הכתה את זרועה וזו שכחה
ממני במהרה והתמקדה, כדרך הילדים, בכאבה הפרטי. כלב קטן עבר
לידי וביצע פעולות חייתיות אלו ואחרות בקרבת עמוד תאורה סמוך,
ולאחר רחרוח קל של מעשיו עבר לבהייה עיקשת בי. אני ניסיתי
לסלקו אך קרסולי הכואב לא אפשר לי למלא במלואה מטלה זו. לאחר
זמן מה חשתי כי אין טעם רב בלנסות לסלק כלב זה וכי למעשה כל
התזוזה שאפיינה אותי ברגעים אלו רק תרמה להתעניינותו בי. אז
גמרתי בלבי להישאר בחוסר תנועה כמה שיותר זמן וכדי להדגיש את
הנקודה הזאת נשכבתי על המדרכה. הכלב המשיך לבהות בי מספר שניות
ולאחר מכן החליט לגשת אל פרצופי, שעתה היה נגיש אליו, והחל
מלקקו בשמחה. אם כי היה זה בהחלט נעים מעל המצופה הבנתי כי
התדמית הנוצרת עליי מצד האנשים המתבוננים בי היא של בטלן שמבלה
את זמנו הפנוי בבהייה בשמיים ובקבלת ליקוקי פרצוף מצד כלבי
רחוב. עם חלוף מחשבה זו קמתי במהרה על מנת לגרום להפסקת מעשיו
של הכלב והתחלתי לשקול את המשך צעדיי. דומה היה כי לא היה
באפשרותי לקום. היה זה, כמובן, מחוץ לכבודי לבקש עזרה מאנשי
הרחוב, והסיכויים שאתקל באיש רפואה זה או אחר שהשכלתו
ומחויבותו המקצועית היו לטפל בי היו קלושים למדיי, שכן לא היה
בית חולים בסביבה והיה ידוע כי רחוב זה הוא אחד מאותם רחובות
מהם מנסים אנשי רפואה להימנע מלהתקרב אליהם בגלל רצף תקריות לא
נעימות שגרמו אינספור פעמים לאיחור קל בלוח זמניהם, דבר שלא
ייתכן כשאתה בעל מקצוע חשוב כרפואה. אז חשבתי לי בשלווה מה
אוכל לעשות כשהתשובה ניצבה מולי בדמותו של בעל הכלב - שמסתבר
כי לא היה הוא כלב רחוב ככלות הכל, למרות המחסור המובהק ברצועה
וקולר.
"הנרי! מה אתה עושה! תפסיק לענות את הבנאדם המסכן!" זעק בעל
הכלב בחרדה.
"לא, לא. אין לי כל בעיות עם כלבך החביב," ניסיתי להרגיעו
בתקווה לזכות באהדתו למצבי. "הוא דווקא מקנה לי שעשוע רב."
"באמת? טוב, בכל מקרה אני צריך לקחת אותו בחזרה הביתה. בעצם,
למה אתה יושב כאן על המדרכה? אתה לא לבוש כמו חסר-בית."
"אכן, אינני חסר-בית כפי ששיערת. אך אי-התזוזה שלי נעוצה יותר
בחוסר יכולתי להזיז את קרסולי. לצערי יושב אני כאן כבר רבע שעה
ולא מסוגל לנוע למרחק רב." הראיתי לו את קרסולי המסובב.
בינתיים הכלב חזר לרחרח את העמוד עליו ביצע את מעשיו לפני זמן
לא רב.
"רבע שעה ואף אחד לא ניגש לעזור לך?" התפלא בעל הכלב.
"כזהו המצב ברחוב ברחוב, הבריות עסוקים מדי בענייניהם מכדי
להקדיש זמן לעניין פעוט כמו אדם היושב לצידי המדרכה." הגנתי
מסיבה לא מוסברת עליהם אף שחשתי כי חוסר צדק רב נעשה לי בעניין
זה.
"בוא, אני אעזור לך לקום." הציע האדם והרים אותי עם שתי ידיו.
בדרך כלל לא נוטה אני לסמוך על הבריות אך במצב שבו הייתי לא
הייתי לי ממש ברירה אלא להסכים להצעתו הנדיבה. הוא תמך בי בצד
שבו קרסולי נפגעה ויחד הלכנו מספר מטרים, כשהכלב הולך אחרינו
ומקשקש בזנבו. לפתע ביצע הוא פנייה ונכנס לרחוב צדדי וצר. הוא
העמיד אותי כשאני נאחז באחד מקירות הבתים ברחוב והוא נעמד
לפניי.
"מה הנך עושה?" שאלתי בהפתעה.
הוא שלף סכין וכיוונה לעברי.
"תנחש." הוא צחקק קלות.
אבי אמר לי פעם שהדבר היעיל יותר לעשות במצבים מעין אלו הוא
לשלוף במהירות את הארנק ולהעניקו לבעל הסכין, וכך עשיתי,
בתקווה שבכך אפטר מהצורך להיפצע בצורה עוד יותר רצינית מכל
העניין.
"זה היה מהיר." הוא סיכם. הוא קשר את הכלב שלו ברצועה והותיר
אותי לבדי, אחוז עדיין בקירות הבית ומהרהר במצב בו הייתי נתון
כעת. יתרון אחד היה לי. לפחות עתה הייתי בעמידה ולא בישיבה. אך
החסרונות היו רבים פי כמה וכמה. האובדן של הארנק שלי לא היה כה
רציני שכן דווקא באותו היום שכחתי להביא מספר מסמכים חשובים
אשר חסרונם בהחלט היה פוגע בי. לעומת זאת, הפגיעה בכבודי
וההיכנעות המהירה שלי לדרישותיו של הפושע בהחלט הותירו בי
מחשבות אשר היה עליי להרהר בהן עוד רבות לאחר הגעתי הביתה.
"אתה שם!" שמעתי לפתע קול תקיף.
הסתובבתי וראיתי איש-חוק בדמות שוטר אשר לבש סבר פנים קודר
ורציני למדיי.
"מה אתה עושה פה?" הוא שאל בכעס.
"אני..."
"אתה מנסה לברוח, הא?" התחלתי אך הוא קטע אותי בבוטות.
"לא, לא, אלא שאדם הוביל אותי לפה..."
"איזה אדם? יש לך שותפים?!?" השוטר הוציא מכשיר קשר ודיווח
פריט מידע זה.
"אינך מבין! היני פצוע..."
"אה! הם נטשו אותך כשהם קלטו שהפציעה שלך עלולה ליצור בעיות
לבריחה שלהם. לפחות אפשר להגיד על החברים שלך שהם לא טיפשים."
"איזה חברים?"
"חברייך לפשע!"
"איזה פשע???"
"מה זאת אומרת? הפשע הזה!"
השוטר הצביע אל עבר כתובות נאצה בקיר.
"אדוני השוטר, אני יכול להבטיח לך שאין לי כל קשר לעניין
הזה."
"באמת? תראה לי את התעודות שלך!" דרש.
"אינני יכול, בדיוק עבר פה אדם וגנב את ארנקי, כפי שניסיתי
לספר לך לא מכבר."
"שמע נא בחורי, לא רק שהסיפור שלך לא אמין, אתה גם לא ממש מדבר
ברור. לדעתי אני אחזיר אותך איתי לתחנה שם נברר את כל פרטי
הסיפור שלך. נו! בוא איתי!"
כשראה השוטר כי אינני זז - הלא קרסולי היה מסובב - הוא גרר
אותי אל עבר ניידתו והכניס אותי לתוכה. בדרך בהחלט כאב לי
למדיי, אך מכיוון שבכל פעם שזעקתי מכאב העניק הוא לי מכה עזה
בראש עם אלתו בחרתי לנצור את הכאב בתוכי.
הוא הסיע אותי אל עבר תחנת המשטרה. בתחנה, מבלי לומר דבר וחצי
דבר לאדם כלשהו בנוגע לענייני, הוא גרר אותי ישר אל עבר תאי
המעצר. התא אליו הוכנסתי היה ריק, אך תא לידו היה אדם שנראה
בסביבות שנות החמישים לחייו. בתא לא היה דבר מלבד מיטה וכיור.
ליד תאנו היו עוד כשלושה תאים, הממוקמים במרחקים שווים זה מזה.
במקום שרר שקט מפתיע.
"שלום." אמר לפתע האסיר בתא לידי, תוך שהוא מחייך חיוך אשר חשף
מספר שיניים חסרות.
"שלום." חייכתי בחזרה במבוכה קלה.
"על מה הכניסו אותך?"
"לא ברור לי במיוחד, לדאבוני הרב." אמרתי בעצב.
"לא נורא. לאף אחד לא ברור. ככה זה. אני לא עשיתי שום דבר רע.
אתה לא עשית שום דבר רע. זה הכל העולם אשם."
"אדוני, הנני יכול להבטיח לך כי באמת לא עשיתי דבר-מה שעלול
להתפרש בצורה זו או אחרת כלא חוקי או לא מוסרי."
"אמרתי שאני לא מאמין לך?"
בהיתי בו מספר שניות בשקט.
"מהו המקום הזה, בעצם?"
"זה? זה התא שבו מחזיקים אותנו עד שמחליטים מה לעשות איתנו.
אתה ואני, אנחנו האנשים שהשוטרים לא ידעו מה לעשות אתם אז
זורקים אותנו לפה עד שניחנק. אבל אל תדאג, בסוף הם ימצאו איפה
לשים אותך. אני הייתי כאן כבר כמה פעמים בעבר. לפעמים אפילו
משחררים אותך אם יש לך מזל."
"מהו שמו של תא זה?" שאלתי.
"עורך הדין שלי קרא לו 'תא הבירורים', אבל אני מעדיף לקרוא לו
'הרחוב הנשכח'. הבנת את השם? הוא נורא מחוכם, לא? עם רבדים
ודברים כאלה. אתה עוד תלמד לאהוב את הרחוב הזה."
הבטתי מסביבי מספר שניות ומיד חייכתי לעברו.
"אני כבר אוהב."

יואב תירוש.
20/11/2001