בתור ילד קטן ביסודי הייתי די שמן.
הילדים נהגו להתאסף מסביבי ולזרוק עליי אבנים, תוך שהם קוראים
לי בכל מיני שמות אכזריים כמו "אבו נאפחה" או "שמנדריק מנוול".
בכל פעם שהצעתי לבת חברות והיא אמרה לי 'לא', ידעתי ממה מזה
נבע. זה הכל היה בגלל שהייתי שמן.
כשהגעתי לחטיבת-הביניים, הנחתי שמצבי ישתנה. גבהתי ושיניתי
הרגלי אכילה, מה שהוביל להורדת כמה קילוגרמים טובים מצדי,
ומעולם - לפחות כך אחותי הגדולה נהגה לומר לי - לא נראיתי טוב
יותר. אלא שלחרדתי, גם עתה, בכל פעם בה ניגשתי לנערה במטרה
להציע לה לצאת, זכיתי לסירוב מר וקשה. לאחר חושבין ארוכים
שקיימתי ביני לבין עצמי, הגעתי למסקנה המרה כי הסיבה נחה
בבחירת הכיתה שלי - כיתת מחוננים - שנחשבה בעיניי תלמידי השכבה
האחרים כמקלטם של חנונים אומללים חסרי-חיים שכל עניינם בחיים
הם מחשבונים גרפיים וספרים מבית הוצאתו של מר בני גורן הנכבד.
ולכן, עם תחילת כיתה ט', הבאתי את עצמי להידרדרות כזו מרחיקת
לכת בציונים שלי, עד כי גם אי-הסכמתם הלוחמנית של הוריי לאפשר
לי לעזוב את הכיתה והזעקות שהם זעקו במחאה על כך לא הועילו,
ובתיכון נחסמה בפניי האפשרות להמשיך את הלימודים עם הכיתה.
עם כך, הגעתי לתיכון כשאני אדם חדש. לא שמן, ולא מחונן. פתחתי,
אם תרצו, דף חדש בחיי.
אלא שאפילו כעת, כאשר הנעתי את עצמי לכיוונה הכללי של עלמת-חן
זו או אחרת כשהצעה חד-משמעית שאינה יכולה להשתמע לשתי פנים
בפי, זכיתי לאותו סירוב מקולל.
"מה, אם כן, הבעיה שלי?" תמהתי, אך ללא קבלת תשובה - אולי מפני
שדיברתי אל עצמי.
"הבעיה שלך," הכריז בפניי חבר שלי אורי, כאשר דשתי איתו בנושא,
"היא גודל הזין שלך."
"מה?!?" התפלאתי.
"מה אתה מתפלא? הנה, תסתכל אותי. ראית איך בחורות מתנפלות
עליי, נכון?"
אולי היה שמץ של יהירות בקולו של אורי, אבל בהחלט היה אמת
בדבריו. הוא היה, כמו שקראו לזה בימים תמימים וצנועים יותר,
'חביב הבנות'.
"נו?" האצתי בו שיגיע כבר לנקודה.
"מה נו? ולמה אתה חושב שזה ככה? בגלל שאני כותב להן שירים יפים
בערבי יום שישי בעודי מסתכל על האיילות קופצות ומתזזות להן
בחינניות מופרזת למרגלותיה של גבעה נמוכה רבת אישיות ליד נהר
הזורם לאיטו אל עבר הים הכחול והעמוק, עמוק כעיניה של
בחירת-ליבי?!?" התרגז.
"אהם... לא...?"
"ברור שלא! מה? אני נראה לך הומו? הן באות אליי כי אני מענג
אותן!!!"
"מענג אותן?"
"בטח מענג אותן. עם זין בגודל של תשע עשרה נקודה שתיים
סנטימטר, קשה לפספס, אם אתה מבין למה אני מתכוון." הוא טפח על
כתפי וקרץ לי קריצה שובבית.
למעשה, לא הבנתי למה הוא התכוון, אבל התכוונתי לגלות.
פתחתי את ספר הטלפונים והתחלתי לחפש את הטלפון של כל המכונים
שעוסקים בתחום האון הגברי. מצאתי כעשרים, ולאחר שעות רבות של
שיחות מבישות למדיי שעסקו בתנאי תברואה, עלויות ושיטות מדידה
יפניות, הגעתי למסקנה כי המכון המתאים ביותר לי ולצרכי הוא
המכון של 'גדעון את שמעון און בע"מ.', השם בהחלט נשמע לי קצת
מפוקפק, אבל הייתי נואש, אז לא נכנעתי לרגשותיי השליליים.
נסעתי למכון שלהם ביום שלמחרת, אחרי תיאום פגישה דרך הטלפון בו
נאלצתי לחשוף פרטים אישיים ביותר אודות נסיוני המיני, או
המחסור בכזה, ליתר דיוק.
יצאתי מהמונית שהזמנתי, וגיליתי כי הכתובת שניתנה לי - "רח'
העלייה השנייה 21" - אינה מובילה ליותר מבניין דירות רגיל שלא
נראה מטופח יתר-על-המידה. הנחתי שנפלה בוודאי טעות בכתובת
שניתנה לי, אך בדיוק כשהתכוונתי להסתובב וללכת, נתקלו עיניי
בכתובית קטנה שתלויה על אחת מתיבות הדואר "קליניקת האון של
גדעון ושמעון", דירה מספר 21.
לחצתי על האינטרקום של דירה זו.
"בואנה, יא בני זונות קטנים! אם אתם ממשיכים ללחוץ על
האינטרקום אני נשבע לכם שאני יורד למטה ומכסח את האמ-אמא שלכם,
וזין על ההורים שלכם ועל המשטרה, אני אקרע לכם את הצורה, אני
אתלוש לכם את הרגליים, אני אעקור לכם את העיניים ואאכיל אותם
לכלב פינצ'ר שלי כפית שאני א..."
"אהם, סליחה?" קטעתי את רצף הדיבורים המאוד מאיים של הבחור
העצבני, "כאן זה הקליניקה של 'גדעון את שמעון און בע"מ'?"
הבחור כחכח בגרונו.
"מי מבקש?" שאל בקול חשדני.
"זה אני... יואב טסלר... התור שלי מתחיל בארבע. אם זאת שעה לא
נוחה אני יכול לחזור..."
"לא, לא!" הוא התפרץ. "בוא! תעלה."
הוא פתח לי את הדלת, ועליתי לקומה האחרונה במעלית.
בקומה האחרונה הייתה רק דירה אחת, דירה מספר 21. דפקתי קלות על
הדלת ובחור רזה ומזיע פתח לי אותה במהרה.
"שלום, יואב!" הוא אמר מעט בהתרגשות. "בוא, תשב, חל עיכוב קל
בלוח הזמנים שלנו, אבל אני מבטיח לך שתורך יגיע תוך פחות מחמש,
עשר דקות. בינתיים תשב ותקרא את מגוון המגזינים שיש לנו מכל
העולם. אנחנו מנויים לשבועון "טיימ" העולמי!" הוא הכריז
בגאווה.
ישבתי באמת, אבל לא ממש היה לי כוח לעיין במגזינים, גם אם הם
היו רבי מוניטין ועומק כמו שבועון "טיימ" העולמי. במקום זה,
התבוננתי מסביבי. בחדר ההמתנה ישבו עוד שלושה אנשים, כל אחד
עלוב מראה יותר מהשני. לאחד היה פרצוף-תחת, השני היה שמן ובעל
פרצוף-תחת, והשלישי היה שמן, בעל פרצוף-תחת וגידם.
הבעיה שלהם בטח הרבה יותר קשה משלי, הסקתי. בטח הם מחכים לאיזה
ניתוח לכריתת אשך שלישי או משהו. מדי פעם מישהו מהם תקע בי מבט
אכול קנאה, ואני הסטתי מהר את מבטי אל עבר נקודה אחרת בחדר
ההמתנה. מרתק כמה דברים אתה יכול לגלות על חדר כשאתה עסוק
בלהתחמק ממבטיהם של אנשים אחרים.
כעבור כעשר דקות של מעין משחק 'חתול-עכבר' בעיניים ביני לבין
שאר היושבים בחדר ההמתנה, נכנס רופא בעל הבעה קודרת על פניו.
האדם השמן, בעל פרצוף-התחת והגידם קם על רגליו בחשש. "ד"ר
שמעון... הוא בסדר?"
הרופא הביט בו בצער, ונענע ראשו.
"הוא... הוא נפטר על שולחן הניתוחים לפני כשלוש דקות."
האיש בעל פרצוף-התחת פרץ בבכי, והאיש השמן בעל פרצוף-התחת
והאיש השמן בעל פרצוף-התחת והגידם רצו לנחמו.
"לפחות הוא מת עם חיוך." אמר האיש השמן בעל פרצוף התחת, מנסה
לבלוע את דמעותיו.
ד"ר שמעון, שלפתע שם לב לנוכחותי, שינה במהרה את הבעתו
מקודרת-אובדנית לעניינית-עליזה.
"שלום לך, מר טסלר," הוא חייך אליי. "אתה כאן בעניין הגדלת
איבר מינך מאורך של חמש..."
"אפשר אולי לעשות את זה בחדר אחר?" הצעתי, כשהבחנתי שהבכי
הסמוך נחלש קמעה והתחלף בשקט מחשיד.
"בוודאי," הסכים ד"ר שמעון והוביל אותי לחדר הניתוחים בו נחה
גופתו של אדם שמן, בעל פרצוף-תחת, גידם ולפי הריח שאפף את
החדר, מסריח. לא ממש היה לו חיוך על הפנים, כמו שהייתה לו הבעת
אימה מזועזעת.
"בכל-אופן," חזר ד"ר שמעון לדבר תוך התעלמות מוחלטת שכמעט
הגיעה לכדי יצירת-מופת מהגופה שנחה על ידינו, "אני מבין שאתה
רוצה להאריך את גודל איבר מינך בכ... ארבע נקודה שתיים
סנטימטר?" הוא בחן את פניי והנהנתי לאישור.
"אתה יודע, מר טסלר, המקרים שאנחנו מקבלים הם בדרך-כלל של
אנשים בעלי אורכים קצרים או, לחילופין, קצרים בצורה קיצונית.
אנחנו לא ששים לטפל באנשים בעלי אורך פאלוס ממוצע. יש לך,
אולי, אילו שהן נסיבות מיוחדת שבגללן אתה רוצה בכל-זאת לבצע את
הניתוח הזה?"
הבנתי שאם אני לא מוצא איזו סיבה משכנעת עכשיו, אני עלול
להפסיד את ההזדמנות של לתמיד.
"אני... אה... צריך את זה בשביל בית-ספר." טענתי.
הוא לבש משקפיים והחל להסתכל עליי בחשדנות. "בית-ספר?"
"כן! אני ב... אה... מגמת תיאטרון, והמורה שלי אמרה לי שאני
צריך את זה בשביל ללמוד להזדהות עם הדמות שלי..."
"אה! אז למה לא אמרת את זה קודם?! בוא תשכב, ונתחיל את הניתוח
מיד. לא נעכב אותך עכשיו על פרטים קטנוניים כמו כסף, אני יודע
כמה החיים של אמנים כמוך עמוסים. הבן שלי במגמת תיאטרון."
הוא השכיב אותי במיטה, על יד המיטה בה נחה הגופה.
בחנתי את הגופה בעיון מוגזם, מנסה לרמוז לרופא דבר-מה. הוא תקע
בי מבט תמה והתחיל כבר לקרוא לאחות המסייעת ולתת לה הוראות, עד
שנשברתי והבעתי את חששי בקול.
"אהם, ד"ר שמעון, אתה לא חושב שמוטב שהגופה לא תהיה בחדר בזמן
הניתוח?"
"הו, לא. אנחנו צריכים אותה. אני אשתמש בחתכים מתוך איבר מינו
של הנפטר בשביל לפצות על המחסור שלך."
"חתכים מתוך איבר המין שלו?!?" שאלתי, מזועזע למדיי.
"כן, בוודאי. לא ציפית שניצור יש מאין, נכון? וחוץ-מזה, זה לא
כאילו יהיה לו שימוש רב באיבר המין, עכשיו שהוא מת, הלא כן?"
בכל מצב אחר הייתי בורח בזעקות היסטריות בשלב הזה, אלא שהאחות
בדיוק תקעה בי מחט עם חומר הרדמה שפעל עליי מיידית, מה שלא
בדיוק איפשר את מנוסתי.
לפצעים של הניתוח לקח חודש להגליד, מה שהיה בעייתי בשבילי,
מכיוון שזה נפל לי בדיוק באמצע שנת הלימודים. למזלי, הכלב שלי
נפטר יום אחרי הניתוח, אז השתמשתי באבל שלי על מותו כתירוץ
להישאר בבית ולהסתגר בחדר שלי. לבכות לא היה לי קשה כל-כך,
בגלל כאבי התופת. מ'גדעון את שמעון בע"מ' לא שמעתי מאז הניתוח
דבר, מלבד מספר טלפונים להם זכיתי שברגע שעניתי להם שמעתי קול
שמאוד הזכיר את קולו של ד"ר שמעון אומר "סליחה, טעות". אולי הם
רצו לבדוק שאני עדיין חי ושלא תהיה להורים שלי עילה לתביעה
משפטית נגדם. למרות היותם מוסד לא-חוקי שמסכן חיי אדם, עשה
רושם שהם יותר פחדו מתביעות משפטיות מאשר המשטרה.
לאחר כחודש, חזרתי להיות אותו יואב טסלר ישן, רק עם הבדל אחד -
עכשיו היה לי זין באורך של 19.2 סנטימטר. ועם זין באורך של
19.2, קשה לפספס.
עכשיו, מצויד באמצעי לענג נשים, החלטתי לצאת ולממש את כל
המחשבות הסוטות שהתנחלו בראשי לאחר 17 שנה של דיכוי מיני.
יצאתי לחנויות הבגדים וקניתי בגד-ים חדש. כזה שיתאים למידות
האמביציונר המשופצר שלי. ביום שלמחרת, הגעתי לקאנטרי קלאב של
העיר הסמוכה, במטרה להתחיל עם בחורות שלא הכירו אותי לפני-כן.
עכשיו, ידעתי, זה יצליח לי. למים לא נכנסתי כמובן, כי הרי ידוע
שאיבר המין הזכרי ומים לא הולכים טוב ביחד, ולכן יצאתי לסיור
בקרב הנערות העומדות מחוץ לבריכה, יושבות בתנוחות שלו הוריהן
היו רואים אותן בוודאי היו אוסרים אותן בחדר למשך עשר שנים,
כדי לוודא שאף זכר טורף לא ינצל את הורמוני גיל ההתבגרות שלהן.
בדיוק כמו שאני, ברוב אוני, עמדתי לעשות.
"שלום," אמרתי בשרמנטיות לנערה חטובה למדיי שלבשה ביקיני ושכבה
מתחת לשמש הלוהטת ללא כל סימן של קרם הגנה. "את יודעת שאפשר
לחטוף ככה סרטן, נכון?" עיוותי את קולי כך שהוא יישמע הכי סקסי
ופראי שניתן.
היא תקעה בי מבט מפוחד למספר שניות ואז ברחה.
לא נורא, הרגעתי את עצמי. יש לך עוד את כל היום, ואת כל הנערות
בבריכה לנסות. ובדיוק כאשר עברה מחשבה זו בראשי, נתקלו עיניי
בנערה שגילתה יכולות אקרובטיות מרהיבות עין במכשירי הגימנסטיקה
שהיו ליד הבריכה.
ניגשתי אליה, בדיוק כאשר היא תלתה את עצמה על אחד העמודים
והחזיקה מעמד בצורה מרשימה למשך זמן לא מועט.
"תגידי," אמרתי לה, שוב משתמש בקולי השרמנטי-חייתי, "את כזאת
גמישה גם במיטה?"
כתגובה, היא איבדה את אחיזתה בעמוד, נפלה על הראש ואיבדה את
הכרתה.
'אופס.' אמרתי לעצמי, והתרחקתי בנון-שלנטיות, מחפש את המטרה
הבאה.
וכך עברתי בין כל הנערות בקאנטרי קלאב. כשסיימתי עם החטובות,
עברתי לממוצעות. כשסיימתי עם הממוצעות, עברתי למכוערות.
כשסיימתי עם המכוערות, עברתי לקטינות. וכשסיימתי איתן, עברתי
לתא המעצר של משטרת העיר, שלא ראתה בעין יפה את העובדה שנער בן
17 מציע לילדה בת 10 למצוץ "סוכרייה מסוג אחר". להגנתי אני
יכול להגיד שהיא נראתה לי לפחות בת 12.
בעודי יושב בתא המאסר, עשיתי חשבון נפש. סקרתי בראשי את כל
הדחיות, כל הסירובים וכל השלילות להן "זכיתי" במהלך חיי.
ופתאום,
פתאום הבנתי הכל.
לא האמנתי איך הייתי יכול להיות כל-כך טיפש. במשך כל הזמן הזה,
האשמתי את המראה שלי, את הכיתה שלי ואפילו את אורך איבר המין
שלי, כשהסיבה עצמה הייתה כל-כך ברורה לעין שאפילו עיוור שמאוד
מאוד מתאמץ לא היה מתקשה לראותה.
היא לא קשורה בכל הדברים השיטחיים האלו. מה פתאום. נשים אולי
שטחיות, אבל לא עד כדי כך. לא ולא. הסיבה האמיתית היא, שבחורות
הן פשוט טיפשות. מי לא תרצה אחד כמוני? אני רזה, לא-מחונן,
ובעל זין באורך של 19.2 סנטימטר. רק טמטום יכול להביא בחורה
למצב שבו היא אומרת "לא" - או, לחילופין, בורחת בצעקות - כשהיא
ניצבת מול הצעה מפתה שכזו. אני הוא מתנת האל לנשים, והן פשוט
עדיין לא למדו להעריך אותי. אבל למדתי לקבל את זה בשתיקה, כמו
ישו. ישו היה מתנת האל לעולם, ואותו צלבו. טוב, נו. אמרו לי
פעם שכאב יכול להיות תחליף מצוין למין.
סוף!
יואב תירוש. 17/6/2002.
מוקדש לאורי פלדמן, גבר לעניין!