הערה: הפתיחה כתובה בלשון זכר, אך היא פונה לשני המינים.
למקרה שהיה למישהי (או למישהו) ספק. המחבר מתנצל.

תאר לך, רק לרגע אחד, מה היה קורה לו שמך היה צדפי. תנסה
לדמיין את חייך בעולם מקביל בו אתה נראה אותו דבר, מתנהג באותה
צורה, חווה את אותם אירועים אותם חוויתם בעולם זה, רק עם הבדל
אחד קטן: קוראים לך צדפי. בתעודת הזהות שלך, כתובה לצד הסעיף
"שם פרטי" באותיות דפוס ממשלתיות המילה "צדפי". כאשר איש שמכיר
אותך רואה אותך הולך לך ברחוב, הוא צועק: "היי, צדפי!" ואתה
יודע שהוא מתכוון אליך.
סביר להניח שבאותו עולם מקביל חייך היו הרבה פחות מאושרים מאשר
במציאות בה אתה חי כעת. קשה לדמיין אדם בעל שם כמו "צדפי"
מסתובב עם חיוך על פרצופו, יתרה מזאת, קשה לדמיין אדם בעל שם
כמו "צדפי" באופן כללי.
אולי בגלל שקשה להאמין שהורים באמת יתנו לבנם כזה שם. אולי
בגלל שזה שם מטופש למדי.

צדפי עצמו לא היה טרוד במחשבות כאלה מאודו. מוחו היה טרוד
בדברים אחרים לחלוטין, כגון שיעורי הבית בהיסטוריה אותם היה
עליו להכין או ברצון עז לאכול כריך עם גבינה צהובה, כמו זה
שאמו תמיד הכינה לו, אך לא בסוגיות שכללו מחשבות על עולמות
מקבילים.
בכלל, אם להיות קטנוניים, שמו כלל לא היה צדפי אלא עזריאל. הוא
נקרא כך על שם סבי אמו, זכרונו לברכה, שנהרג במלחמת יום
העצמאות. מכיוון שהשם עזריאל  לא היה שם קליט לדעת חבריו, היה
זה רק עניין של זמן עד שהם ימציאו לו שם חדש, יותר נוח
לביטוי.

יום אחד, כאשר יצא עם חבריו לראות איזה סרט בקולנוע, הוא התחיל
להרגיש לא טוב. בטנו החלה להשמיע רעשים משונים ופרצופו החל
להחליף צבעים.
-"יש לי בחילה...", הוא גמגם בלחש לחבריו, "אני צריך
להקיא...".
-"מה אכלת?...", שאלו אותו אלה בחשש.
-"הייתי עם ההורים שלי במסעדת דגים... אכלנו צדפות...".
החברים הנהנו לאות הסכמה בינם לבין עצמם והמשיכו לצפות בסרט,
בעוד הם מנסים לשמור על כמה שיותר מרחק מצדפי.
ברגע השיא של הסרט, בדיוק כאשר הגיבור ואיזו בחורה יפה התנשקו
לרקע פיצוץ אדיר של מכלית נפט, צדפי קם מכיסאו והקיא. היתה זו
אחת מההקאות המזעזעות ביותר שנצפו בתולדות האנושות. נוזל ירוק
ועיסתי געש מתוך פיו של צדפי וכיסה את הכיסא שניצב בשורה
מלפניו ואת האישה המסכנה שישבה עליו. קהל של מספר עשרות אנשים
הפסיק להסתכל על הסרט ועבר להסתכל על המחזה הלא פחות מעניין,
אם כי הרבה יותר דוחה, בחוסר אונים מהול בגועל.
צדפי עמד שם והקיא. הוא הקיא במשך דקה שלמה, פולט נוזלים בלי
הפסקה בקול שעשה חשק לאנשים אחרים להקיא גם הם, מתעלם מהקהל
שהתחיל לסגת בפאניקה לכיוון היציאות, מחשש שהולך להיות שם
פיצוץ. רק החברים שלו נשארו לצדו, מסתכלים בתדהמה איך הוא
ממשיך וממשיך להקיא.
בסופו של דבר הוא סיים. כל האזור הדיף ריח מגעיל של מאכלי ים
בתערובת של מיצי קיבה, אך לצדפי זה לא הפריע. הוא פשוט הסתכל
על חבריו ופלט בשקט: "נראה לי שהצדפות האלה היו מקולקלות".
מאז אותו יום, אם כן, קראו לו צדפי.

לצדפי עצמו זה לא כל כך הפריע, ובכלל, אפילו אם זה הפריע לו,
לא היה לו הרבה לעשות נגד זה. השם החדש נפוץ כמו כרטיסים
להופעה של עוזי חיטמן. זה הגיע למצב שאפילו הוריו החלו לקרוא
לו צדפי, ואף אביו נזף באמו ואמר לה שעזריאל זה באמת שם די
מטופש והם היו צריכים לחשוב על השם הזה הרבה קודם לכן.
ובסופו של דבר, זה נהיה רשמי. השם שונה במשרד הפנים מעזריאל
לצדפי וכולם נהיו מרוצים.
טוב, צדפי לא היה יותר מדי מרוצה, אבל לא ממש היתה לו ברירה.
"אם כבר אז עד הסוף", הוא אמר לעצמו. ברור שהיתה לו האפשרות
להלחם ולהתעקש שיקראו לו בשמו המקורי, אבל לא היה לו כוח. חוץ
מזה, צדפי זה בכל זאת לא כזה שם נורא.

בסך הכל, צדפי היה אדם נורמלי לחלוטין, עד כמה שמישהו יכול
להיות נורמלי עם שם כמו צדפי, כמובן. בעצם, חוץ מבחילה קלה
שהוא היה חוטף בכל פעם שהוא עבר ליד מסעדת מאכלי ים או מסלידה
קטנה מבתי קולנוע, הוא היה בסדר גמור.
היו לו חברים, הוא היה תלמיד לא רע בכלל ובסך הכל הוא נהנה
מחייו והשם שלו לא עשה לו צרות כלל וכלל...
טוב, השם שלו אולי בכל זאת עשה לו איזו צרה או שתיים. בעיקר
במה שקשור למערכות יחסים: העניין הוא שלצדפי היה קצת קשה
להתחיל עם בנות, די בגלל שהן הקפידו לשמור ממנו מרחק.
זה לא שהוא היה מכוער או משהו כזה, זה גם לא היה כי הוא היה בן
אדם עם אופי מעצבן. הסיבה לכך היתה רק העובדה המצערת ששמו היה
צדפי. בת שצדפי היה מוצא חן בעיניה די מהר היתה פוסלת את
האפשרות לקשר איתו מהסיבה הפשוטה שאם ידידה שלה אי פעם היתה
שואלת אותה איך קוראים לחבר שלה, היא היתה נאלצת לענות לה:
"צדפי". מבחינת כל בת ממוצעת שהכירה את הבחור, זה היה שיקול
שלא בא בחשבון.
צדפי היה נוסע באוטובוסים לפרברים רחוקים, מקומות בהם איש לא
הכיר אותו, והולך ברחובות כנווד, בלי לדעת לאן רגליו נושאות
אותו. עובר ליד חבורת נערות שהלכו להן ביחד מקום זה או אחר,
זורק לעברן חיוך לבבי ובתמורה מקבל סדרה של חיוכים לא פחות
לבביים בחזרה. כאשר צדפי עבר אותן, הוא נאנח. הוא ידע שאם הן
היו יודעות ששמו הוא צדפי, הן היו עוברות לצד השני של הכביש
ומגבירות את קצב הליכתן, בדיוק כפי שעשו הבנות שהכירו אותו
בשכונה בה הוא גר.

מה הוא לא היה נותן תמורת בת שלא היתה שופטת אותו בגלל השם
שלו? בשביל בת שלא היתה מפחדת שידעו בציבור שהיא חברה של אדם
בשם צדפי? הוא פשפש בכיסי הג'ינס ולבש ומצא שם טלפון נייד,
מפתח (של ביתו), ארנק שחור ודהוי ועטיפת מסטיק בזוקה ששכח
לזרוק לזבל. את העטיפה הזו הוא בטח היה נותן תמורת בת שכזאת.
צדפי הוציא את העטיפה מכיסו וזרק אותה לפח אשפה שעמד בסמוך
אליו. הוא המשיך ושלף גם את ארנקו החוצה. הוא סקר את מצבו
הפיננסי - היה לו שטר של מאה שקל ועוד מספר עשרות שקלים
במטבעות. זה נראה כמו לו כמו זמן טוב לאכול משהו. הליכה במקום
זר לחלוטין סתם כדי להיתקל באנשים שלא מכירים את שמך עושה אדם
רעב. במצבו, צדפי היה אוכל כל דבר שהיו מציעים לו, חוץ ממאכלי
ים, כמובן.

הוא ראה גלידרייה בפינת רחוב סמוכה, אז הוא נכנס אליה.
-"סליחה, אפשר בבקשה כדור שוקולד?", שאל את הדמות שעמדה מאחורי
דוכן הטעמים. הדמות הזו יכלה להיות אימא שלו או אפילו מפלצת
איומה (למרות שלדעת אנשים מסוימים לא היתה סתירה בין שתי
האפשרויות), אך צדפי כלל לא טרח לברר. הוא הסתער אל תוך
הגלידרייה כאשר עיניו היו מופנות רק אל דוכן הטעמים המגוון
שעמד מלפניו ולא אל הדמות שעמדה מאחוריו.
רק אז, אחרי שהוא סיים להגות את המשפט הזה, הוא הסתכל על הדמות
הזו. אישוניו התרחבו טיפה וחיוך אווילי התמרח על פניו. היתה זו
נערה בגילו. היה לה שיער שחור חלק שהגיע לכתפיה, עיניים גדולות
וירוקות וחיוך דקיק וחמוד.
-"בטח!", הגיעה התשובה בקול דק ועליז, "בגביע או בכוס?".
-"בכוס", ענה צדפי, מנסה למחוק את החיוך האווילי שתפס מקום על
פניו. כעת הוא סקר את הנערה יותר לעומק. מדים סגולים אדומים של
הגלידרייה שבה עבדה כיסו גוף רזה וחטוב שגרם לצדפי דווקא לחייך
אף ביותר אווילות, בניגוד לרצונו.
"לך על זה!", ציווה קול מסתורי ממעמקי מוחו של צדפי, "בשביל
מה התחלת לקחת אוטובוסים עד הנה מלכתחילה?! סתם כדי להסתכל על
בחורות ולהיאנח?! לך על זה, לכל הרוחות!!!".
צדפי, שלא היה מודע לקיומו של אותו קול מסתורי עד לאותו רגע,
נרתע. הוא התבונן בנערה לוקחת חופן של גלידת שוקולד עם כף מתכת
ארוכה ושמה אותו בכוס וצמרמורת עברה בגופו. זו לא היתה הפעם
הראשונה שהוא ראה נערה שגרמה לו לחוש בצורה הזו, אך מוחו מעולם
לא התמרד בקשר לחוסר המעש שלו בנידון עד לאותו רגע.
"אממ... אמממ...", ניסה צדפי להביא טיעון נגדי כנגד אותו קול
מרדני, אך הוא לא הצליח לחשוב על כלום, "קוראים לי צדפי!",
הכריז לבסוף במעמקי מוחו במעין תרועת ניצחון. במשך כל אותו
הזמן החיוך האווילי לא ירד לרגע מפרצופו.
"אז?!", אותו קול מרדני שנעשה יותר ויותר מרוגז, "מה יזיק
לך לנסות?! אם היא תראה שאתה נחמד, אז תאמין לי שהיא תשכח איך
קוראים לך!".
שתיקה השתררה במוחו של צדפי למשך כמה רגעים, ואז הקול המשיך,
אך ביתר הססנות.
-"אמממ... לא לזה התכוונתי. אני בטוח שאתה יודע למה התכוונתי.
בכל מקרה, למה אתה מח..." -
"הנה הגלידה שלך", נקטעה מלחמת המחשבות העצומה שנערכה במעמקי
מוחו של צדפי בקלילות על ידי הנערה החביבה, "4 שקל ותשעים
אגורות".
הנערה הניחה את הגלידה על הדוכן בעוד שצדפי הוציא את ארנקו
מכיסו ושלף ממנו מטבע של עשרה שקלים, כל זאת בלי להוריד ממנה
לרגע את מבטו (לא מדובר על הגלידה, למקרה שיש למישהו ספק).
"הנה", הניח את המטבע בידה. ידה היתה קרה, אך עדיין נעימה
למגע, דבר שגרם לצמרמורת נוספת שחלפה בגופו כמו זרם חשמלי.
הנערה פתחה את הקופה בקלילות והוציאה משם מספר מטבעות. צדפי
הסתכל עליה כמהופנט ועקב אחרי כל תנועה קלה שעשתה, "זהו",
לחש הקול המרדני, "אין לך עוד הרבה הזדמנויות, תגיד לה משהו
כשהיא חוזרת".
הנערה חזרה ונתנה את המטבעות לצדפי שהחזיר אותם במהירות
לארנקו. הוא המשיך לעמוד ליד הדוכן, עדיין נועץ את מבטו באותה
נערה. כעת משהו היה חייב לקרות ושניהם ידעו את זה.
-"כן...", הוא אמר וניסה באותו זמן לדוג איזה משפט פתיחה
יצירתי או סתם איזה משהו מעניין להגיד, "תודה על הגלידה!".
-"אין בעד מה", באה התשובה ואחריה שקט תהומי שנמשך שניות
ספורות, אך בשביל צדפי שהיה צריך לאמץ את מוחו ולהקריץ איזה
משפט שישבור את הקרח, הוא נמשך יותר מדי זמן.
-"אז תגידי...", פתח לבסוף. זהו, עכשיו זה הולך להגיע. "איך
קוראים לך?!".
"ווי, איזו שאלה מטומטמת", הביע הקול המרדני הסתייגות נחרצת,
"אתה כולה בא לשם לקנות גלידה ואתה שואל אותה סתם ככה איך
קוראים לה?! אני לא מאמין שאני ואתה חולקים את אותו מוח!".
כנראה שהנערה חשבה על דבר דומה (חוץ מהקטע של ה"אני לא מאמין
שאני ואתה חולקים את אותו מוח") כי לפתע חיוך מיליון הדולר שלה
נמחק ואותו החליף פה פעור והבעה של תדהמה מהולה במבוכה. אם היה
לה איזשהו שמץ של התעניינות בצדפי, הוא נמחק באותו רגע. היא
עמדה מולו והניעה את שפתיה בלי לדבר, כאילו מתדיינת בינה לבין
עצמה בקשר למשהו. היא עמדה כך דקה ארוכה, גורמת לצדפי לתהות מה
הוא עשה לא בסדר הפעם. רצף הרהוריו נקטע כאשר היא פתאום פתחה
את פיה ואמרה:
-"קוראים לי כרובית". היא שתקה למספר שניות לאחר מכן והוסיפה:
"סיפור ארוך".
-"כרובית, הא?", אמר צדפי וחייך, "אני מתאר לעצמי".