תשע בערב, השמש עדיין בשלה, מסרבת לרדת. שנינו עומדים על המזח
שליד פרקפולדר Perkpolder)), על גדות הים הצפוני, האפל, במפרץ
נהר השלדה המערבי שאם נמשיך בו הלאה מזרחה ודרומה יוביל אותנו
לאנטוורפן. היום הארוך הזה: שעה 7:00 בבוקר להתעורר במכונית
צרפתית קטנה בשדה נטוש בלוקסמבורג, שעה וחצי לאחר מכן בשוק של
לונגווי בצרפת, אח"כ בריסל ווואפל בלגי, ועכשיו חזרנו שוב
לרצועה ההולנדית הקטנה הזו מתחת ל- BERGEN OP ZOOM (הרים מעל
זום).
בדרך לפה, למרגלות הכביש הקטן והמפותל שמוביל מסנקט ניקולס
לפרקפולדר עברנו על פני חצר גרוטאות ענקית של צעצועים ענקיים
וצבעוניים יותר מכל דבר אחר שראיתי אי פעם. היא בתאוות הילדות
התמידית שלה ביקשה שנישן שם הלילה, בין הליצן זב חוטם הארגמן
לילדה עם הקוקיות וחיוך החצי גורן.
איך להסביר לה שאני מפחד מליצנים, שאני מפחד מכל דבר שהחוטם
שלו אדום והתנועות שלו מדובקות במלאכותיות תזזיתית. החיים
המוגזמים שלהם מניחים אותי בזרועות המוות.
על המזח עומדות עוד שתי קבוצות אנשים שהגיעו במכוניות כדי
לראות את הים. אוניות ענק עוברות מטווח אבן, עושות דרכן אל הים
הגדול, העולם שבחוץ. אין פה חוף להיכנס אליו; המים השחורים
מקציפים בעוינות, מי שבא עד לפה, בא כדי לראות את רוחו שלו,
לראות את הריק שבים גדול ושחור, את אוניות הענק חסרות הפרצוף
מפליגות למרחקים מאיימים. כל כך בודד כאן, מעבר לקצה העולם. זה
לא קצה הירואי לעולם, זה רק קצה ששכחו אותו, קצה שנשכח.
רגלינו לוקחות אותנו לקצהו המרוחק של המזח שם אב עומד ומשוחח
עם בנו הקטן. חכות בדלי שלצדם, מנסים לתפוס דגים בים המזופת.
הם מדברים פלמית עדינה ושקטה. רק שמעת את קול הילד וישר ידעת
בלי לטעות, הם מדברים על טבע הים ושגב הגלים.
בחצי הדרך, מרכז המזח, שני זוגות של נערים ונערות בני שש עשרה
או שבע עשרה, עטופים בסוודרים גדולים ופניהם חיוורי צבע.
ערב יום שבת עכשיו, ילדים! לא שמעתם שהאנושות חוגגת עכשיו?!
200 קילומטר מפה בצפון, בבירה אמסטרדם החוטאת, אנשים שולפים
שטרות שני אפסים ברחובות החלונות האדומים. אבל הם לא יצאו
הערב, ילדי הים הצפוני באו לצפות בגלים ולהטיח בהם את אבניהם
הקטנות וחסרות הכוח. האם כשהם זורקים את האבן שפוגעת ומתרוממת
שוב לפגיעה שניה ואחרונה, היא נשמטת מידם בתנועת פיזור הנפש,
כמיד אדם רגיל? או שצדקתי כשראיתי בחיטובי פניהם הקטנטנים - כל
אבן היא כאב, כל אדווה היא נחמה. הכלב השחור רץ לקראתנו בצעדים
מהירים. מבטיו העמומים של בעלו עוקבים אחריו וחוזרים במהרה אל
הים השחור משחור.
'זה כבר חשוך מדי. צריך למצוא מקום לישון. אני לא רוצה לנהוג
בחושך.'
נכנסנו לוואלסורדן (Walsoorden), עיירה קטנה מרחק 50 צעדים
מהחוף. 15 בתים אחד ליד השני, 6 ספינות מפרש בחניה אחת, שני
איזורי תעשיה ואף לא אדם בכל הרחוב הראשי (והיחיד). האם כאן
גדלו המנסרים מוואלסורדן? איזה מקום נפלא למות בחתיכות ולהאבד
לעולם כולו. אני עדיין לא מוכן! אני לא מרגיש בטוח בהולנד!
הולנד זה מדינה שצריך להתייחס אליה בחשד אחד גדול.
הסמים שמוכרים פה בהולנד מספרים את הסיפור של האדמה ושל המדינה
עצמה. הבעיה עם הולנד היא שהולנד היא מדינה שצפה. זאת מדינה
ליליפוטית שנבנתה על הים. בהולנד הכל לא יציב, הכל זז, כל דבר
הופך תוך רגע לדבר אחר ומשנה את מהותו. מספיק שתעשן חצי ג'וינט
בהולנד וכבר תרגיש איך הקרקע זזה מתחת לגוף שלך ואשדי מים
מאיימים לפרוץ ממחילות, הכלב על המזח הוא עקרב והאנשים סביבך
הם דגים שעלו על פיתיון. האפקוליפסה הליליפוטית תמיד מעבר
לפינה, מחכה לרגע שהילד לא יהיה שם לתקוע את האצבע. זו
האפוקליפסה שמתפרצת מנחירי חוטם הארגמן מלא הלבה של הליצן. אני
מפחד מהולנד. הידידותיות שלה היא ידידותו של גמד החצר של לברוב
דין נג.
תעזבי את וואלסורדן! זה מוקדם מדי למות. החושך הזה אפל במיוחד
ומי יודע מה עלול לקפוץ כאן באפילה על מכונית. הים הצפוני פה
פולט בנשף הערב חשכה על העיירות הסמוכות אליו ואני לא יודע מה
בדיוק מצב עובדי השטן כאן בצפון.
נוסעים משם, נוסעים מפה, היום הבלתי נלאה מתחיל ללאות, נעצור
בהולסט (Hulst) ונראה מה קורה שם.
חולפים שוב על פני הליצנים. צאו לי מהחלומות!
הולסט היא עיירה בטוחה למדי יחסית להולנד. עוד מרחוק, כשהתקרבת
מספיק כדי לראות את הסימנים לה, אתה רואה שיש לה במרכזה שני
צריחים גבוהים המטילים בסמכות צלם המאיים על הרחובות הסמוכים,
ואתה כבר יודע: במקום הזה יש מרכז, במקום הזה יש הירארכיות,
במקום הזה יש חוקים. אתה מרגיש בטוח יותר.
שעה 21:30 ביום שבת היא שעה ערה יחסית. ילדים קטנים אוכלים
פטאט במסעדת מזון מהיר שבמרכז הכיכר המרכזית והקטנה. המבוגרים
יותר יושבים במסעדות יקרות שמשקיפות על הרחוב הראשי והחד
מסלולי. הם משקיפים על המכוניות העוברות ומתמלאים סיפוק
מזיהויו של כל אחד מהעוברים ברחוב. בהולסט אין הפתעות. הגעתנו
לעיירה הספיקה כבר לעורר גלי לחישות ומבטים אליהם נותרנו
אדישים. ככלות הכל אין זה נדיר כל כך לעורר תשומת לב מרובה
כשמגיעים למקום כזה, המרוחק כל כך מכל מוקד התרחשות ועניין.
אכלנו גם אנחנו מנת פטאט גדולה בכיכר המרכזית הקטנה ויצאנו
לטיול על גדות הנהר הקטן שעובר למרגלות הגבעה הנמוכה שלצד
הולסט. חיפשנו מקום לישון וחשבנו שכבר מצאנו אותו. רחבה גדולה
וריקה מאדם שבאחד הרחובות שבמרכז העיר. אלא שדווקא כשהתיישבנו
והיינו מוכנים כבר להתארגן לקראת שינה הגיחו לפתע קבוצה של
שלוש אוטובוסים גדולים ונעצרו בצדו השני של הכביש, מרחק 20 מטר
מאיתנו.
'אלוהים אדירים!' אמרתי 'מה הם רוצים?'
האוטובוסים הגדולים, מאותן מכונות נסיעה חדישות ומבריקות שניתן
לראות כיום במוקדי תיירות רבים בעולם, נעצרו שני גלגלים על
הכביש ושניים על המדרכה, חוסמים לחלוטין את הסמטה הליליפוטית
של הולסט.
מספר אנשים ירדו מהאוטובוס, אחד מהם נשא רמקול והחל לקרוא בקול
רם ולארגן את הנוסעים שירדו בשטף מהאוטובוס.
'זה לא יכול להיות!' סיננתי לעצמי וחידדתי את אוזני להקשיב
לנאמר.
אני חושב שלרגע הרגשתי כמו יוסף שאחיו מבקרים אותו במצריים.
'למה לעזאזל הם באו לפה?' חשבתי לעצמי.
בינתיים כבר מיהרו להשפך מאות אנשים בבגדים צבעוניים, טופחים
אחד על כתפי השני, תוקעים בחצוצרות ושופרים, דופקים על
התרבוקות והתופים. חלקם שרקו במשרוקיות, בעוד אחרים ששקשקו
בתופי מרים, נענעו ברעשנים כל פעם שמישהו אמר הולסט . אחדים
מהם לבושים מכף רגל ועד קפוטה בחליפות שחורות ליטאיות ואחרים
בחולצות צהובות של מכבי ת"א, והנה חלקם כבר מתחילים לרקוד
ולהניף ספר תורה לחלל האוויר מקיפים אותו במעגלים. וכעבור רגע
גם הוא כבר הופיע במלוא גדולתו הדיכרומטית - דגל ישראל הכחול
והלבן.
'את רואה מה קורה שם?' שאלתי, 'אני הולך לבדוק את זה.'
מספר נכבד של אנשים, מעבר למאה וחמישים בהערכה גסה, כבר התרוקן
מהאוטובוסים ומילא את רח' בוילס Boylesstraat הצר שבהולסט.
רבים מההולנדים העייפים שעברו ברחוב מיהרו להתרחק מהאזור ללא
להניח ממנו את מבטם מסוקרן. עכשיו כשהתקרבתי למקום ההתרחשות
יכולתי להבחין שהוא רבגוני עוד יותר משחשבתי. מלבד הליטאים
ואוהדי מכבי ת"א המזיעים מצאתי שם גם עקרות בית משועממות
שנקראו כאילו נשלפו כרגע מהמטבח, נשות קריירה עצבניות עם ערכת
איפור של אסתי לאודר, אנשי עסקים בחליפות יקרות בגוון כחול כהה
שכבר הספיקו לשלוף טלפון ולהתקשר למשרד להתעדכן בהתרחשויות
האחרונות בשוק המניות, מתכנתי היי-טק לחוצים שנשארו להם 23
דקות לטיים טו מרקט שלהם והמנהל פרוייקט יושב להם מעל הראש,
חבורות בליינים בבגדים צבעוניים, ילדים שישבו משועממים ושחקו
בפלאפונים שלהם ומה לא! הקרקס הישראלי בייצוג מלא!
ניגשתי לאחד האנשים.
'שלום' אמרתי 'שמי עידו הרטוגזון. הגעתי להולסט לפני ארבעים
דקות. לפי הערכתי אתם נמנים על קבוצת העם היהודי/ישראלי. האם
אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה?'
'הא! מה נשמע, אצלי טוב ברוך השם, ושמי מאיר.' אמר מאיר
במהירות מעט לחוצה והביט לצדדים בעצבנות.
'ותיזהרו על הספר תורה, הוא שביר' קרא לפתע ברוגז מעל לכתפי,
מסנן עוד משהו לא מובן בטרם שב להפנות את מבטו אלי ועטה על
פניו ארשת פנים חייכנית וידידותית של סוחר מכוניות.
'אם כן,' אמר 'אני לא יכול להגיד לך כמה שמח אני לפגוש אותך
פה. לא ידעתי שגרים בהולסט ישראלים. אתה בוודאי תתעניין מאוד
ותשמח מאוד לשמוע על היוזמה שלנו! אולי אפילו תרצה להצטרף אליה
או לתמוך בה.'
'איזו יוזמה?' שאלתי
'אתה באמת לא יודע כלום?' התפלא על בורותי 'אנחנו חלק מפרוייקט
'ציונות 2001'?'
'איזה מין פרוייקט זה?'
'המטרה של ציונות 2001 היא לעדכן את הציונות למודל חדש. אחרי
הכל, אף אחד היום כבר לא ילך לייבש ביצות. גם אין מספיק ביצות
בשביל זה. אחרי הכל למה לייבש ביצה אם אפשר להקים שם פארק
שעשועים או להפיל לשם ספורטאים?!
בקיצור, המטרה של ציונות 2001 זה לגבש ציונות חדשה. אנחנו לא
רוצים להלחם נגד העם, אנחנו רוצים לתת ציונות לעם! ציונות
אמיתית שתנבע מהעם, ולכן החלטנו לבנות מודל חדש של ציונות,
מודל שישלב את הרוח המקורית של הציונות הישנה עם האהבות
הגדולות של הציונים החדשים: נסיעות, קניות ובילויים.'
'אז מה אתם עושים פה?'
'אנחנו פה חלק מפרוייקט 'כל יהודי מוהל' שהוא חלק מפרוייקט
'הנח רגל יהודית' שזה פרוייקט שמטרתו לכבוש מקומות חדשים בעולם
לישראל. אנחנו עוברים במקומות שמעולם לא הונחה בהם רגל ישראלית
וכובשים אותם!'
'כובשים אותם?' שאלתי בתמיהה
מאיר חייך אלי במבט שובב: 'נותנים להם הכשר יהודי, אם תרצה.'
אמר בקריצה.
'ומה אתם עושים על מנת לכבוש מקום מסוים או כדי לתת לו הכשר
יהודי, כפי שאתה אומר?'
'שום דבר מיוחד, זה כל היופי. אנחנו עוצרים, עושים קניות,
יוצאים לדיסקו, מתפללים שחרית או ערבית, יושבים בבית קפה
והמקום הזה נכבש, הוא מוכשר. הוא נכנס למפת 'הנח רגל יהודית'
כאתר שנכבש ע"י הישראלים. המטרה שלנו היא תוך 5 שנים לא להותיר
בעולם כולו אבן שלא נהפכה ע"י ישראלי.'
'אבל אנחנו כבר היינו פה לפניכם.' ציינתי 'כלומר שכבר הייתה פה
רגל ישראלית'
מאיר הסתכל עלי בבלבול מוטרד. 'כן, זה נכון. אבל אתה יודע מה?!
אני צריך להתייעץ עם המדריך לגבי זה. אתה יכול לחכות פה
בבקשה.' והוא נעלם לפני שהספקתי לומר מילה.
נותרתי במקומי. בזמן שעבר כבר החלו הישראלים להתפזר בתוך העיר,
תוחבים עצמם לסמטאות הקטנות, מביטים בסקרנות לחלונותיהם
המוארים של חלק מהבתים הפרטיים וקוטפים פרחים מהגינות הקטנות
והמטופחות. חובבי הספורט, שמצאו פאב עם שידורים ישירים מהמשחק
של מילאן, גדשו את המדרחוב עד לאפס מקום; אחרים, בחולצות
פרחוניות כגן ורדים אירופאי שלם, יצאו לחפש איזה קזינו ראוי
לשמו; הליטאים הלכו לבדוק אם יש בהולסט במקרה שרידים של בית
כנסת עתיק, או לפחות כנסיה להציץ לה; המתכנתים חיפשו קפה
אינטרנט כדי לשלוח משם אימיילים הביתה; עקרות הבית חפשו תא
טלפון ציבורי פנוי להודיע לילדים מה לחמם לארוחת ערב; מספר
צעירים בשער ראש מחומצן חיפשו את המילה האחרונה בחיי הלילה
והבילויים של הולסט ואנשי העסקים והילדים הקטנים התיישבו על
הספסלים במרכז העיר וחזרו להתעסק בפלאפון שלהם, זה בשיחה וזה
במשחק.
כעבור מספר דקות חזר מאיר עם בחור מזוקן וחובש כיפה שהציג עצמו
בשם יעקוב מארגן המשלחת.
'מר הרטוגזון' פנה אלי בקול חמור 'לפי העדויות שהצטברו בידי
אתה וחברתך נקלעתם להולסט מספר דקות לפני קבוצת 'הנח רגל
יהודית', האם זה נכון?'
'אני הגעתי כחצי שעה לפניכם' הודיתי.
'אני מבין.' אמר 'מטרת הנסיעה?'
'חיפשנו מקום לישון בו?' אמרתי, למרות שחשבתי שהשאלה הסיגה כמה
גבולות שהייתי מעדיף להותיר במקומם.
'ואתה, אני מבין, ישראלי ויהודי.'
'כן' עניתי בחוסר רצון.
'ובת הלוויה שלך גם היא מדת משה וישראל?'
'יהודייה כדת וכדין' עניתי, מבודח במידת מה.
'אפשר לראות את הדרכון שלך?' התעניין יעקוב.
הצגתי בפניו את הדרכון שלי.
'מה זה? זה לא דרכון ישראלי בכלל?'
'נכון, הוא אירופאי, אבל אם תשים לב, כתוב פה שנולדתי בפתח
תקווה.'
'ואתה ישראלי?' וידא יעקוב בחשד.
'כן'
'אתה בטוח?'
'כן'
נראה שהוא שוקל את דבריו לרגע.
'תראה מר הרטוגזון' פנה אלי יעקוב לבסוף בסבר פנים מרצין: 'מה
שאתה והחברה שלך עשיתם פה זה קטע מסריח.'
'סליחה?' אמרתי מופתע.
'סליחה בעצמך, תן לי לסיים בבקשה.' אמר 'מה שאתם עשיתם זה
שהתגנבתם ללא ידיעתנו והייתם הישראלים הראשונים לבקר בהולסט.
לא נעים, אבל נראה שזה המצב.'
'אבל...'
'מר הרטוגזון, תקשיב לי. אני מכיר אותך, אל תחשוב שעשו אותי
באצבע או ששלחו אותי לאירופה בלי לתדרך אותי על כמה מהצוררים
הגדולים של הטריטוריה הצפונית. מה שאתה עשית, תן לי להגיד לך
מה אתה עשית. מה שאתה עשית זהו אחד ממעשי הבגידה הגדולים שנעשו
לעם היהודי בכל הדורות. הרי זה משול לעדויות השקר של המרגלים
או משיחיות השקר של יעקב יוסף פראנק. עכשיו הקשב לי!' קרא
וניכר בו שהוא מתרתח מרגע לרגע.
'יהודים טובים! יהודים טובים באו לפה היום כדי להניח רגל
יהודית ראשונה בעיירה הולסט. ברגע זה הם כבר קונים לעצמם מנת
פטאט בדוכן שבמרכז העיר. הכל היה מתוכנן מראש, אתה מבין?! יש
לי צילומי אוויר של המקום הזה, מלווינים שלנו שריגלו שלוש שנים
מראש לפני המבצע הזה. יש לי פה 7 אנשי מוסד איתי שאחד מהם
מביא מפה ראיות חדשות מרצח רבין וארבע סוכני שב"כ שבאו לסכל פה
פיגועי אויב ולגרום כמה 'תאונות עבודה'. מה אתה רוצה שאני אגיד
ליהודים הטובים האלו פה?! שאחד צורר בשם הרטוגזון דפק את הכל.
שהוא הניח את הכף רגל הרבע יהודית שלו חצי שעה קודם בהולסט
ודפק את זה לרבי קירשבאום הגדול והצדיק בן השמונים ושבע שבא
איתנו היום עד לכאן בשארית ימיו האחרונה כדי להניח כף רגל
יהודית ראשונה בהולסט? אני צריך עכשיו ללכת לאנשים האלה ולהגיד
להם שמר הרטוגזון בא, היה וכבש את הולסט לעצמו?! שהוא לא השאיר
גוי אחד תמים בכל וואלסורדן שיהיה אפשר להפתיע אותו באיזה
זמירה יהודית ספונטנית או ריקוד חסידי סוער, שאין פה איש אחד
שלא שמע על בן גוריון, שמלוק, אייל גולן או כל הישראלים
החשובים האחרים.'
'אני לא עשיתי את כל הדברים האלה'
'אל תקטע אותי, זה כבר לא אותו הדבר. כולם פה כבר מכירים את
הרגל הישראלית שלך.'
'אתם מניחים כף רגל ישראלית או יהודית?'
'אל תפסיק אותי! זה אותו הדבר!' קרא יעקב מאדים.
'לפי מיטב הבנתי...'
'לפי מיטב הבנתי אתה צריך כבר להיות הרבה הרבה יותר דרומה
ובמזרח, חזרה בבית הקטן שלך בהרצליה. חצי שנה זה מספיק ידידי.
חיל האוויר צריך אותך, ובמיוחד בעת כזאת!'
שתקתי.
'אז מה אתה מציע עכשיו?' שאל יעקב לבסוף בחוסר סבלנות. 'אחרי
שהרסת לכולם?'
'אתם יכולים להצפין עוד כמה קילומטרים, יש שם כמה עיירות
נחמדות שאתם יכולים לעצור בהן ואני מסופק אם אי פעם היו שם
יהודים או ישראלים או כנענים או אפילו תיירים בכלל.'
'תגיד לי, אתה חושב שאנחנו מטומטמים?! אתה באמת חושב שאנחנו
מטומטמים, מר הרטוגזון?! מה אתה חושב על העם היהודי? אתה מוכן
להסביר לי? אתה מוכן להסביר לי לאט ובהיר מה אתה חושב על העם
היהודי, כי כשאני קורא את הסיפורים שלך אני כבר לא בטוח.'
'אני חושב שהוא... בסדר... רק קצת היסטרי... קצת מוזר...'
גמגמתי. לא ידעתי בדיוק מה להגיד. 'אני דווקא מחבב אותו.'
אמרתי לסיכום.
'אתה חושב שלא חשבתי על זה שיש פה בערך 400 עיירות מצפון,
דרום, מערב ומזרח שלא ביקרו בהן עוד ישראלים לפי דו"חות המוסד
האחרונים?! אני לא יכול ללכת לשם! לי, בניגוד אליך, יש מצפון.
יש טיולים אחרים, רשומים מראש, שכבר הקצו להם את המקומות האלו.
אם היית גר בארץ אולי היית יודע שיש כרגע איסור כניסה לישראלים
למקומות האלו. אתה מבין שהולסט הוכרזה כשטח צבאי סגור ואתה
נכנסת אליה?! אתה מבין שאם היינו בארץ הייתי מעלה אותך עכשיו
למשפט?!'
שתקתי.
'כוס אמק' קרא לבסוף בתסכול 'רק יהודי יכול לקלקל כל כך
ליהודי. בגלל שאתה יהודי דפקת לכל היהודים האחרים. עכשיו אתה
מרוצה?!' הוא ירק על הרצפה.
שתקתי שוב. באופן מוזר אשמה משונה כבר החלה להתגנב ללבי.
'יש לך הצעות אחרות?' שאל לבסוף מביט בי בסלידה גלויה.
'למען האמת, לא.' אמרתי. למען האמת, כבר קיוויתי שיסתלקו מפה
ואפשר יהיה לישון.
'טוב, אין מה לעשות' שמעתי את יעקב אומר למאיר 'נצטרך כנראה
לעבור לתוכנית ב'. ניסע לוואלסורדן.'
'ביטול מבצע. כל הישראלים לחזור לאוטובוסים.' קראו לפתע
הרמקולים שעל גג האוטובוסים והתגברו בקלות על כל מקור רעש אחר
בעיירה השקטה 'אני חוזר, כל הישראלים לחזור לאוטובוסים. ביטול
מבצע.'
ותוך דקות ספורות, מהר כפי שהופיעה, נעלמה תכולת תיבת הפנדורה
הזאת ונשאבה חזרה לתוך ביתה; הליטאים, האוהדים, עקרות הבית,
אנשי ונשות העסקים, חובבי הבילויים, אנשי ההיי-טק והילדים, כל
החמולה הגדולה שיצאה לכבוש את אירופה שבה ונכבשה תחת קורת
האוטובוס בקולות נמוכים ופנים מושפלות. נחתנו במקום הלא נכון,
עוד רגע נחזיר הכבוד ללוחות.
והולסט, העיר השלווה, הבריאה, עם שני המגדלים הזקופים שבמרכזה,
שהגנו עליה מאות שנים והתריאו בפני כל סוגי הפולשים, נותרה
אחרת מכפי שאי פעם הייתה; הולסט הקטנה נותרה נימולה. |