"נמאס לי כבר מכל הגברים האלה שמפנים לי מקום במיטה , אבל לא
מפנים לי מקום בלב". היא יושבת מולי עם העיניים הכבויות שלה ,
ממוללת קצה של סיגריה בין אצבעותיה. מדברת לאט. המילים בקושי
יוצאות מפיה. "אני עייפה", היא נאנחת.
ואני מביט בה ככה. יפה כמו שהיא כשהיא בוכה. יפה כמו שהיא
כשהשמלה שלה מקומטת .תמיד היא יפה בעיניי אבל הכי היא יפה
כשהיא עצובה . והיא תמיד עצובה. "אז אני מבין שזה הולך להיות
עוד סיפור על אהבה נכזבת, מתובל בציניות וקורטוב של שנאה
עצמית?", אני שואל אותה. היא מרימה את עיניה אליי . עצובות.
שואפת עשן לבן לריאות. פולטת עשן לבן. הכל אותו דבר איתה. גם
הצורה שהיא מעשנת את חייה. מוציאה עשן דרך האף. שני סילונים
דקים.
אני מכיר אותה מאז שאנחנו קטנים. הסתובבה תמיד עם אחותי הקטנה.
תמיד צוחקת. פעם היא הייתה צוחקת המון.תמיד היית שומע אותה.
איך שהוא לאט לאט התחילה להסתובב איתי. אני לא זוכר בדיוק מתי,
אבל יום אחד נוכחתי לדעת שהיא שם . שהיא תמיד הייתה שם. כבר לא
ניתן להפריד ביננו .
"מה אתה רוצה ממני?", היא מתחילה להתעצבן. היא יפה כשהיא
עצובה, אבל כשהיא עצבנית היא מהממת. הנחיריים מתרחבות לה והאף
שלה מתקמט במן כיווצים כאלה . כמו חזירון קטן. אני מת עליה
כשהיא מתעצבנת. היא נשכבת על המיטה. "אתה בלתי אפשרי! אתה יודע
! אני פה מתבוססת בתוך הרפש של עצמי ואתה נהנה מהקימוטים באף
שלי. אתה בלתי נסבל"
מה אני יכול לעשות? כבר שמעתי את כל סיפורי האימה של מלכת
הדרמה שלי. אם הייתה רוצה יכלה לנהל בית ספר לקוסמים. הגברים
שלה תמיד נעלמים לה. "זו הקארמה שלי", היא מייללת," זה האבא
הקוסם שלי, אני ממגנטת אליי רק גברים סטייל הודיני, גם אם
תקשור אותם, הם ימצאו דרך להשתחרר ולהעלם"
קארמה. כל פעם שמשהו לא מסתדר לה כמו שרצתה היא מאשימה את
הקארמה שלה. מאז שהתחילה עם כל המדיטציות שלה נדפק לה המוח.
כבר לא לוקחת אחריות על חייה. מאשימה את האקזיסטנס בכל דבר
שקורה לה. "מה זה???" אני זוכר ששאלתי בפעם הראשונה ששמעתי
ממנה את המילה הזו. היא חייכה .רגועה כאילו בידה יש את כל
התשובות . אקזיסטנס, היא חוזרת על המילה שוב כמו אל ילד קשה
הבנה, אקזיסטנס...זה הכל , זה ...זה הכוח המניע של כל היקום
הזה. זה כמו אלוהים רק בלי חוקים ובלי מצוות. היא צוחקת. אני
צוחק איתה. "והוא אחראי לכל הגברים הלוזרים שאת יוצאת איתם?",
אני שואל ספק בצחוק ספק ברצינות. היא שותקת. עיניה נכבות. מבטה
מושפל. "כן. אקזיסטנס שובב משחק איתי משחקי מחשבה. הוא בוחן
אותי כל הזמן לראות אם אני לומדת מטעויות. אבל אני לא. אתה
יודע. כל פעם אני עושה את אותה טעות. פותחת את לבי בפני גבר
קר."
עכשיו אני מתחיל להתעצבן. מלכת הדרמה שלי, היא אלופה בלעוות את
המציאות. לפתוח את הלב זו לא טעות, את שומעת?  אין שום דרך
אחרת לגעת לב אל לב. רק להיפתח. ואין דרך אחרת למצוא את ההוא
שיאהב את מה שימצא בלב שלך, חוץ מלהמשיך ולפתוח אותו בפני
אנשים זרים ולקוות שלפחות אחד מהם לא יהיה בן זונה עם זין קטן
ואקסית מיתולוגית.
אני מסתכל עליה ככה. יושבת בחושך. סנטר שעון על הברכיים.
מדליקה עוד סיגריה. הכתפייה של החזייה מבצבצת לה מתוך השמלה.
צריך להיות אידיוט אמיתי בשביל לתת לה ללכת. גם אני אידיוט
אמיתי , כי אני לא נותן לה לבוא.
פעם היא רצתה להתחתן איתי . זו הייתה תוכנית מגירה שלה למניעת
חיים שלמים של בדידות. היא תתחתן איתי ואני אבין אותה כל חייה.
כי אני היחיד שמכיר אותה. "אפילו נעשה ילד", היא צחקה, "לא
אכפת לי לשכב אתך פעם אחת בשביל ילד. אבל רק פעם אחת". האמת ,
הייתי מת לשכב איתה פעם אחת. כמו שכתוב בספרים "לדעת אותה".
הכל אני יודע עליה. אבל אני לא יודע איך העור שלה מרגיש כשהוא
צמרמורת. ואני לא יודע איך היא בוכה אחרי שהיא גומרת. ואני לא
יודע איך מרגישות השריטות שלה על הגב. אבל אני יודע שהיא
שורטת. היא סיפרה לי פעם. הגברים שלה יוצאים מהמיטה שלה
מדממים. "זה משלים את השריטה בלב שלהם", היא מחייכת.
"אולי בגלל זה הם עוזבים, הגברים שלך, בגלל שאת שורטת", אני
מנסה לגרום לה לחייך שוב אבל היא , מרכינה ראשה. "אם הייתי
יודעת בוודאות שזו הסיבה , הייתי כוססת ציפורניים. אבל לא בגלל
זה הם הולכים. הם הולכים כי הם לא מסוגלים להכיל אותי. הם
הולכים כי אני מפחידה אותם. כי אני מאלצת אותם להרגיש. גברים
כשמתחיל להם רגש בלב הם מרגישים כמו מכונה מקולקלת. לגרום לגבר
להרגיש זה כמו לקצץ לו את הכנפיים, הוא מייד חושב שגזלו לו את
החופש.שמסרסים להם את ה"אני"שלהם. אני , בשבילי אהבה זה חופש.
בשבילם זה כלא." דמעה בקצה של העין שלה. נוצצת. "גברים, תן להם
מארבים בלבנון, טרקים בנפאל, תן להם להרוג ג'וקים. אז הם
טוטאלים. ככה הם גברים. אבל תגרום להם להרגיש שהם קצת זקוקים
לך, והם בורחים מהמקום באימה."
מלכת הדרמה שלי,היא רק רוצה שיאהבו אותה. תמיד מחכה בשקט שהגבר
שנוחר לצידה בלילה יתעורר פתאום ויבין איזה אוצר נפל לידיו.
אבל הגברים שלה קמים בבוקר והולכים. השריטות על הגב שלהם זו
העדות היחידה לעובדה שהיא חלפה בחייהם. השריטות שלה, זה הדבר
היחיד שהיא יכולה להשאיר מעצמה בהם. אז היא שורטת חזק. שיכאב.

שיכאב להם גם.








מוקדש באהבה לעידו וכפיר- תוכניות המגירה שלי...