הם הלכו- לא ידעו לאן וגם לא היה אכפת להם, אולי כי הם הלכו
ביחד, וגם דיברו על כל מני דברים חשובים ומעניינים (הכל
סובייקטיבי).       אך כשהגיעו, והם הגיעו בסופו של דבר, הם
ידעו רק דבר אחד שלשם הם רצו להגיע (לפני זה כפי שכבר נאמר, הם
לא ידעו דבר).        הדרך אותה הם לקחו היתה רק אמצעי (הבנו
זאת עכשיו) אך כשנמצאו בדרך לא חשבו על אורכה או על התחלתה,
וגם לא על סופה. הם לא חשבו דבר, כי רגליהם באופן אוטומטי לקחו
אותם במין רגילות כזאת אל היעד. ובו בזמן; ובצורה הטבעית ביותר
הם דיברו על הא ועל דא (שוב הכל סובייקטיבי) וכשחתול עבר הם
נתנו לו לעבור... וכשמישהו הלך על אותו שביל רק בכיוון האחר הם
לא שאלו אותו: "סליחה! למה אתה חוזר?" הם זזו הצידה או שהוא זז
וכל אחד הלך לדרכו.  אך העיקר שהם הלכו בדרך הזו יחד (האמנם?)
האמנם? גופם הוא לא אותו גוף ורגליהם הן  לא אותן רגליים
הסוחבות אותם איתן. אלא, שתי ישויות נפרדות -זו לצד זו- אבל
נפרדות. ואם אחד יסתובב וילך פתאום בכיוון האחר אז הם כבר לא
יהיו יותר יחד (או שכן) ואז יהיו להם שתי אפשרויות, או שישאלו
אחד את השני "סליחה! למה אתה חוזר/ממשיך?" או שהם רק יזוזו
טיפה הצידה כדי לאפשר זה לזה (או זה לזו) לעבור, ואם אני כבר
מתעקש אז שיוסיפו חיוך (ופה הקט'ש) ולמה קט'ש? מפני שבצורה זו
הם לעולם לא יגיעו (בסופו של דבר) למקום שבו הם רצו (בדיעבד)
להיות (אך מי אמר שהם היו "אמורים" להגיע לשם בכלל?)...! .