אהבה שלי,

שלי, אני כותב ומרמה את עצמי ביודעין. הרי את כבר לא שלי,
נכון? את שייכת לאנשים ולדברים אחרים, שאני כבר לא נמנה עליהם.
עברו למעלה מחודשיים, מאז פרשת כנפייך והתעופפת ממני, וחיי
עודם ריקים. ולמרות שגמרתי אומר בתוכי, שלא להטרידך יותר,
הגעתי למצב בו אני חש, כי איני יכול להחזיק מעמד עוד ואני חייב
לעשות מעשה. אני מוצא את עצמי חושב עלייך מדי יום ביומו, השכם
והערב. מדי בוקר - כשחסרה לי ידך המונחת על בטני ומלטפת אותי
כשאני מתעורר, וכעת אין לי סיבה להתעורר - אני חושב עלייך. מדי
צהריים - שעה שהייתי שב הביתה, אל חיוכך המשובב וחיבוקך החם,
וכעת אין לי אל מה לחזור - אני חושב עלייך. מדי ערב - כשהיינו
יושבים לשולחן, ואחר כך צופים בטלויזיה, חבוקים במיטתנו, וכעת
מיטתי ריקה ואיני מוצא עניין במתרחש בחיי - אני חושב עלייך.
ומדי לילה - כאשר היינו חולקים את אהבתנו זה לזו וזה עם זו,
וכעת ליבי רוצה לשלוח אלייך את חיציו, אך אין מטרה למולו - אני
חושב עלייך.

לא שיערתי בנפשי, שכה קשה תכה בי הפרידה ממך. לעיתים קרובות,
אולי קרובות מידי, אני נזכר ברגעים הנפלאים של חברות ואהבה,
שהיו לנו. רגעים שהעניקו לי שלווה ושקט נפשי, מתוך הידיעה,
שכשאני איתך - אני שלם. רגעים אשר שוב לא ישובו. יש מספר פעמים
ביום, בהם אני עוד נתקל בביתי בחפצים שחֲלקנו, המעלים את דמותך
בעיני נפשי. באותו היום, למשל, עטיתי על עצמי את חלוק הרחצה
שלי, שהיית נוהגת להתעטף בו לאחר המקלחת, בלילות הקסומים בהם
חילקת עימי את יצועי. ניחוחך המשכר עלה מן החלוק. לא ריח בושם
היה זה, כי אם ריח גופך, אותו נהגתי לספוג בעיקר מצווארך הלבן
והעדין. שעה ארוכה ישבתי מכוסה בחלוק הרחצה. מכוסה ומרחרח,
מנסה לדמיין אותך שוב לצידי. זו היתה הפעם האחרונה שבכיתי.
גופי שהתייבש, לקח איתו גם את מעיין הדמעות.

אני צריך אותך. אני זקוק לך יותר מכפי שאת יכולה לתאר. אמנם
פסקתי לבכות מזה כבר, אך מאז הכאב רק נעשה מוחשי יותר, חזק
יותר. אולי משום שבעת שבכיתי, התרכזתי יותר בעצב ובדמעות,
ובמוחי ובליבי היה הכל באי סדר. ואילו כעת הכל ברור יותר,
ממוקד יותר, כואב הרבה יותר. את היית הסם שלי ואני הייתי מכור
לך ואלייך. וכמו אדם שנמצא בהליכי גמילה מהסם שלו, אני מרגיש
את ליבי רועד, כאילו הוא ב"קריז". רועד ומחפש את ההקלה, אך היא
איננה בנמצא. למעלה מחודשיים, והזמן, שלפי חבריי וקרוביי, היה
אמור לעשות את שלו, עומד מהצד ומשקיף עליי בלגלוג ובבוז, כאילו
פתח במעין שביתה איטלקית, מסרב לנקוף אצבע לכיווני ולעזור.
הרופא הטוב ביותר, אומרים על הזמן, אך גם הוא טרם מצא תרופה
למכאובי. גדול מנשוא, כאבי. אני סובל ממחלה סופנית ולא מצליח
לראות כיצד אני מתגבר עליה. וכמו 'צמח' שממשיך לחיות רק מכוח
המכונות המנשימות אותו, אך חייו חסרי תוחלת, כך גם אני. מייחל
שיבוא מישהו וינתק אותי.

אבל אל תרחמי עליי, אני לא שבר כלי. לא שבר כלי, כי אם חזק כמו
סלע בנפשי ואיתן במחשבתי. עוד מעט קט אצא את ביתי ואשים פעמיי
לכיוונך. ודאי עם קריאת שורות אלה, כבר אתייצב על מפתן ביתך,
יודע שאת שם לבדך. באתי לקחת אותך, כך אומר לך, לקחת אותך איתי
אל המקום אליו אני הולך. מקום בו גם הזמן חסר משמעות. מקום בו
נמצאות התשובות לכל השאלות והמרפא לכל המכאובים. מקום שבו
נשמותינו יתאחדו, וישארו מאוחדות כך לנצח, כפי שרצינו פעם.
אולם לפני כן ארצה לחלוק איתך רגע אחרון של אושר. את אולי
תירתעי בתחילה, אולי תחששי מעט, אך עד מהרה תתמסרי לי שוב,
בפעם האחרונה. אחר כך אשקה אותך מהבקבוק עם הגולגולת וגם אני
אשתה ממנו. נצעד חבוקים יחדיו, אל עבר הבלתי נודע. אל לך
לחשוש, את לא תרגישי דבר, אני מבטיח. מעולם לא שברתי את
הבטחותיי, את יודעת זאת. הכיני את עצמך, לבשי את שמלתך היפה
והתבשמי לקראתי. הנה אני מקיש על דלתך. האם את נרגשת ומאושרת
כמוני?