אז מצאתי את עצמי מתעסקת הרבה במוות בזמן האחרון.
חשבתי לעצמי מה יקרה אם חס וחלילה תמות..איך אני אצליח לחיות
עם עצמי ולחשוב שלא השלמתי איתך.
המחשבה הזאתי רודפת אותי כל היום, אולי זה בגלל שאני עוד שבוע
טסה וסביר להניח שאני לא אראה אותך הרבה זמן...האמת היא שטוב
שכך, אני מעדיפה לא להיתקל בך במסדרונות בית ספר או שחס וחלילה
ניפגש בקניון ואז אני אצטרך לברוח כדי לא להיתקל בך.
אני מרגישה כמו ילדה קטנה שבורחת מהפחדים שלה...כמו אחת
שמשאירה את המנורה הקטנטנה הזאתי ליד המיטה כי היא פוחדת
מחושך.
אני חייבת לומר שזאת הרגשה נוראית והייתי מאוד רוצה להשלים
איתך אבל אתה מכיר את הדבר הזה...קוראים לו אגו...לך יש המון
ממנו את זה כבר הספקתי להגיד לך ומסתבר שגם אני סובלת ממנו,
אומנם לא באותה מידה כמוך כמובן כי אף אחד לא יכול להתחרות
בסופר-אגו שלך, אבל גם לי יש אגו ואני לא מוכנה לפגוע בו...בטח
לא בשביל מישהו שכבר לא איכפת לי ממנו, אבל באמת חבל לי אם
יקרה לך משהו ואני לא הספקתי להגיד את הסליחה המטופש הזה על זה
שפשוט צחקתי עליך אז וקיללתי אותך דיי הרבה אני חייבת לציין.
אומנם זה היה פירוק רציני והרגשתי ממש טוב הרבה זמן אחר כך,
אבל עכשיו לפני הנסיעה אני באמת מרגישה שאני לא יכולה לטוס עד
שאני מסדרת פה בארץ עניינים אחרונים..ואתה העניינים האחרונים
שלי מבין.
אז כמו שאני מכירה את עצמי אני בטח אברח ולא אסדר את הענינים
האלה אבל בתוכי אני תמיד אדע שרציתי מאוד לבקש סליחה...למרות
שזה ממש לא מגיע לך הסליחה הזאתי.
אתה מבין כאן ההתלבטות שלי- אני כל כך לא מעריכה אותך עכשיו,
כל כך לא איכפת לי ממך ובאמת שאין לי בעיה לא לדבר איתך (אני
יודעת שזה נשמע כאילו אני מנסה לשכנע את עצמי אבל באמת באמת-
זה לא)
אבל אני לא יכולה להרגיש שאני ממש חרא בן אדם- ואם חס וחלילה
יקרה משהו אני באמת ארגיש חרא בן אדם.
אני תמיד אומרת לאנשים לא לאחל לאנשים אחרים "הלוואי שתמות" גם
לא בצחוק כי אם זה יקרה...אתה תרגיש אשם- ואני שונאת להרגיש
אשמה. |