הפעם אספר לכם סיפור על שביל. שביל? אתם שומעים נכון. כן,
שביל. מה שאנשים לא יודעים זה ששביל זה הרבה יותר מקרקע כבושה
שנועדה לדריכה קלה של גברות שמנות עם סלים בדרך הביתה מהמכולת.
שביל זה מהות, זה עולם שלם. השביל היחודי הזה שאני מספר עליו
נולד וגדל במספר מקומות כי הוריו כמו הרבה הורים בשר ודם היו
מספר רב של יחידים שחשקה נפשם בסטוץ לילי והם לא טרחו לדאוג
לשביל הקטן פרי יצירתם הסוטה. בית הקבע שלו, כמו שמקבל כל שביל
בוגר ושלם, היה בכניסה לאחוזת קורקשמור במזרח לונדון העתיקה
פינת רובע הזונות. השביל הצעיר והחזק התקבל בשמחה אל צוות
עובדיו של סר ווילפרד קורקשמור השמיני שהיה במסלול המהיר של
קידום. סרסור קטן בעיר גדולה עם אחוזה עתיקה ושביל חדש,
ווילפרד השמן חש עצמו נרגש מעצם היותו ווילפרד וזה כמובן מובן
ביותר. אבל, אנא, בואו ונחזור אל שבילנו שברגע זה ממש נעזר
בשלולשה פועלי בניין כדי לסדר את חפציו במקום כי, ואת זה כדאי
שתשמעו ממני, ראשו של השביל כבר הסתחרר מהעוצמה שניתנה לו לשרת
את סר ווילפרד בנאמנות והוא... איך נאמר? עלה לו השתן לראש.
פתאום רצה שיעזרו לו להתארגן ולא רצה לעבוד ותעשו לי את זה
ותביאו לי את מה ששם ותעיפו מפה את הגברת השמנה שחזרה מהמכולת
שלא תדרוך עלי וכל מיני דיבורי גאווה השמורים בדרך כלל לשבילים
המלכותיים. ימיו הראשונים של השביל אצל השמן היו מלאי ריגושים.
הוא לא הפסיק להסתכל סביב על הפרחים והחרקים הקטנים. גם השמש
והירח בלילה הדהימו אותו. העולם יפה חשב. גם עברו עליו כל כך
הרבה אנשים באותם ימים. הזונות היפיפות של ווילפרד וחבריו
הפרועים, שוטרים וסתם בני אנוש עסוקים או בטלנים. השביל גם שמע
את אחד מהחברים של ווילפרד משבח אותו על בחירתו המשובחת בשביל
טוב וחזק. השביל להט וזרח באור השמש והגאווה. השביל התחיל
להעריך את סר ווילפרד קורקשמור השמיני ורצה, לא, חלם, להיות
כמוהו. יום אחד בשעת לילה מאוחרת חזר ווילפרד שיכור ומסומם
מבילוי. בתנועה אבירית הציע הסר ג'וינט לשביל. לבו של השביל
פרפר מתחת לחזות השלווה והדוממת של האבן ממנה היה עשוי. הוא
הסכים כי רצה להידמות לווילפרד. הם ישבו יחד כל הלילה מעשנים
ושותים. ווילפרד התגלה לשביל כאדם טיפש ורדוד אבל מאוד נהנה
לשבת איתו ולהתמסטל. את מחשבותיו של השמן אי אפשר היה להבין.
הבוקר הגיע והם קבעו לשבת שוב באותו ערב. השביל היה רוקד מאושר
אם היה יכול אבל הוא שביל ולכן הוא לא יכל. לווילפרד הישיבה עם
השבל לא שינתה כלום הוא רק רצה להימחק עם עוד מישהו. היום זה
שביל מחר אלה קירות ארון המתים. לווילפרד ממש לא היה אכפת. הם
עישנו הכל ושתו הכל ודיברו על כלום. אתה לא יכול לדבר הרבה
כשאתה חצי מת על הקרקע בחושך מול צללים מאיימים של מלאכי מוות.
עבר חודש של לילות. הימים כבר לא משהיו. כבר לא היה על מה
להיסתכל. השמש הכאיבה לו בעיניים והפרחים נראו לו כל כך חסרי
היגיון. הוא גם לא הרגיש חזק וגאה יותר. אבל הלילה ירד והוא
הפסיק לחשוב. ווילפרד הגיע והם התחילו במסיבה שלהם. כשחיים ככה
הימים עוברים לאט מאוד למד השביל. השביל התחיל להרגיש רע. הוא
גם לא היה חלק כמו פעם. אבל זה- הוא תירץ למלאך הטוב שבו- בגלל
הזמן. כמובן שלא בגלל שום דבר אחר. הוא המשיך להתמכר ולהתדרדר.
גם ווילפרד שאף פעם לא נראה טוב ובריא נראה עכשיו פשוט על
הפנים. סדקים החלו להיווצר על פני שטחו המחוק של השביל. יום
אחד באו אנשים שאכפת להם מאנשים אחרים ולקחו את ווילפרד
קורקשמור השמיני שהיה חולה מאוד למרכז גמילה. הבית נמכר לאשה
זקנה ואוהבת נוי. מבט אחד בשביל הספיק לה. למחרת הוא הוחלף
בשביל צעיר ונמרץ אחר. את חלקי השביל החולה זרקו בלי הרבה
מחשבה כי למי יש זמן כח לטפל בשביל שמכור לסמים ואלכוהול.
הבקשה האחרונה של השביל היתה לקבל קצת סם כדי ללכת מסטול אבל
הוא דן את עצמו למוות ולכן בקשתו האחרונה לא מולאה. השמן, אגב,
שוחרר ממוסד הגמילה נקי. אחרי שבוע הוא חזר להשתמש.