השעה הייתה אחת אחרי חצות והבאר היה אפלולי וחמים, אך לא טחוב.
ריח של אלכוהול נישא באוויר. אורות מעומעמים דלקו פה ושם.
הוא ישב ליד הדלפק הארוך, עם כוסית הוויסקי שלו. הוא בדרך כלל
לא מבלה בבארים, אבל היום, בלילה זה... רק לפני כשעתיים הוא
שכב במיטתו, עיניו סגורות למחצה, ראשו שקוע במחשבות. זה כבר
שלושה ימים שהוא מבלה ללא שינה, מוחו עסוק במחשבות ובניסיונות
כושלים לא לחשוב. לפני כשעתיים הוא קם ממיטתו, רחץ פניו במים
קרירים, התלבש ונסע אל הבאר. לפני כשעה וארבעים הוא הגיע לכאן
והזמין את כוסית הוויסקי שלו. מאז הוא יושב שם. המקום החדש מצא
חן בעיניו, מקום חדש לחשוב בו.
הוא לגם מהוויסקי.
וחשב עליה.

הכל היה נפלא עד לפני כחודשיים. עד אז הוא והיא היו זוג
משמיים. החברים שלו אמרו שהם מתאימים כמו זוג כפפות, והחברות
שלה אמרו לה שהם נראים כל כך יפים ומאושרים ביחד. הוא היה מביא
לה שוקולדים ופרחים בהפתעה, לוקח אותה להצגות, מסעדות יוקרה,
והיא מצידה הייתה מחייכת ונותנת לו נשיקה.
הם היו ביחד כשנה.
בחודשים הראשונים לאהבתם הם תינו אהבים ככל זוג נאהבים טרי.
אך בחודשיים האחרונים לחברותם מספר הפעמים שנוצר מגע מיני
כלשהו ביניהם שאף לאפס.
הוא החל לחשוש.
בערב של לפני שלושה ימים הוא שאל אותה סוף סוף, את השאלה
שהטרידה אותו כל כך. והיא ישבה לידו, ידיה על בירכיה, מבטה
נעוץ בנקודה כלשהי ברצפה ואמרה לו שהיא כבר לא נמשכת אליו כמו
שהיא נמשכה פעם, וכבר חודשיים היא בוגדת בו.
הוא היה המום. למרות שזו הייתה אחת האופציות שעברו לו בראש
במהלך החודשיים האחרונים, הוא לא חשב שזו תהיה הסיבה.
הוא המשיך לשבת בשקט כשהיא לצידו, ואז קם והלך למטבח להכין לו
כוס תה. הוא לא טרח לומר לה מילה, אך נתן לה להרגיש שרצוי מאוד
שבדקות הבאות היא תלך. בהרהור ואיטיות הוא הכין את הספל החם.
ובעודו נושף על התה בכדי שיתקרר התיישב ליד השולחן ולגם
מהמשקה. כבר בזמן הכנת התה הוא שמע את הדלת הראשית נפתחת
ונסגרת, והבין שהיא הלכה. הוא לא הרגיש חרטה על כך שהוא לא אמר
לה דבר. ממילא הוא לא ידע מה לומר.
הוא לא דיבר איתה מאז, וגם היא, שכבר הכירה אותו טוב וידעה שלא
יהיה מעוניין לדבר, לא התקשרה.
מאז יום פרידתם הוא שוכב במיטתו בעלת מצעי הסטאן הסגולים
ומהרהר על מהות חייו. הוא לא בכה. לא שקע ברחמים עצמיים. הוא
לא מסוג האנשים האלה. כלבו הנאמן והאהוב הוא היחיד שמארח לו
חברה, שכן את חבריו אין הוא רוצה לראות. רק לבינתיים. כמובן
שהוא אוכל ושותה, הוא חי, אך רוב יומו הוא טרוד במחשבותיו
ובמדיטציות אין ספור, הכל כדי להגיע אל תוך נבכי נפשו המפותלת.
בעזיבתה הותירה בנפשו מין חוט שהתפתל סביב עצמו, נקשר קשרים
אינספור וכעת אין להתירם. כעת הוא זה שצריך להתיר כל קשר
וקשר.
שלושה ימים עברו, הוא עדיין בחדרו, עיניו יבשות. מוחו טהור ורק
רגש אחד מציק לו בבטנו, דוקר וכואב. רק קשר אחד נותר. זו הייתה
השעה שבה הוא החליט לנסוע אל הבאר.
ובבאר האפלולי, לוגם מכוסית המשקה שלו הוא חשב עליה. על כמה
שהיא יפה, על איך שהוא עדיין אוהב אותה כל כך.
ושם הוא ישב, עיניו לחות, חוטמו זב.
שם הוא ישב, לופת את ראשו בין ידיו, ובוכה חרש.