היא ידעה שזה חטא. מי שיישמע על זה, ינדה אותה. אבל לאן כבר הם
יכולים לנדות אותה? הרי אין יציאה מפה. אף פעם לא הייתה. אף
פעם לא תהיה. הרי זה עולם בפני עצמו. רק פלנטה קצת שונה ממה
שהספיקה להכיר ב-15 שנות חייה.
על הפלנטה שעליה היא הייתה חיה, לא היו יורים באנשים, שמעברם
השני יש רק בור שחור ועמוק. רק גיא הריגה אין-סופי. לא היו
שורפים חיים למחצה בתוך תנורים,ומייצרים מעורם ובשרם סבונים,
וממה שנשאר מהם, היו מפריחים דרך ארובה גדולה, עשוייה מליבנים
אדומות. אפרם היה יורד כשלג מזוהם ומטונף על גגות העיר
הרחוקה-הסטרילית, ומטנף אותה שוב, במה שהם רצו למחוק ולהכחיד
מן העולם.
היא התאהבה בו. היא בעצמה לא הבינה איך. הרי הוא חולה-נפש,
מעורער בנפשו לחלוטין, צאצא של הפלנטה המאיימת שכרגע היא
איכשהו מנסה להתקיים עליה. אבל לא יכלה להרדים ולהדחיק את הרגש
החזק שחילחל בה אט אט. בכל יום רק נתעצמה אהבתה אליו.
הוא היה נאה. נאה בהחלט. כשלא היה מסתכל ובוחן אותם, הייתה
פוזלת לעברו, בזמן חפירת קברי -הענק שהוטלו עליה ועל
בני-קהליתה. עיניו ירוקות-כחולות. נשקפות מהן עוד איזושהי חמלה
והומניות. איננו גבוה. שיערו חום. מסורק לצד. קולו נמוך ועמום,
ומבעד לטון הסמכותי שעליו להיות שגור בשפתו כלפיהם, זיהתה נימה
רכה ומלטפת, שליוותה אותה בשינתה.
"מה את מסתכלת?!? במי את חושבת שאת נועצת עיניים, כלבה יהודייה
מסריחה...זה הסוף שלך! אני הולך לדווח על כך למפקד!"- הקצין
הגרמני תפס את מבטה אליו. היא פחדה פחד מוות. הרגישה את הסוף
של ההתחלה. את היציאה מהכניסה לפלנטה המבעיתה הזו. אך בתוך כל
הרגשת הפחד, פמפם ודפק ליבה במרץ, לנוכח התקרבותו של המפקד
אליה. כמעט והרימה עיניה והסתכלה בו.
"מה יש, הקצין אלפרד?"
"העכברושה השעירה והדוחה הזו...היא בהתה בך! לא שמת לב
המפקד?"
"כנראה שלא" כחכח בגרונו קמעה, "ומה שמך?"
"חנה" ענתה בקול דקיק.
"אם כך, חנה, המשיכי בעבודתך והתרכזי רק בה. את מתקדמת יפה.
מדוע מבטך מושפל? את יכולה להרים את עינייך. זה בסדר. זו לא
מלכודת. אני לא נושך." חייך ברכות.
"תודה המפקד". עורה נעשה סמוק מייד.
"הקצין אפלרד."
"כן המפקד?"
"על כל בעיה עם...חנה, הודע לי. ברור?"
"כן המפקד!"
"להתראות חנה."
להתראות המפקד."
היא חייכה בלי משים לב לכל מה שקורה סביבה. לכל עגלות הגופות
שעברו על פניה. לריח הגופות החרוכות שנישא באוויר. לגופות
שמילאו כל בור חדש שנחפר.
"מה את מתבטלת?!? חיזרי מייד לעבודה! כלבה מזדיינת..." מלמל
מתחת לאפו.
"חנה...חנה!" קרא קול חרישי אל מעבר לגדר.
"הלן? מה את עושה פה?! ייתפסו אותך! חיזרי לבלוק שלך!"
"חנה...תודה לאל...את בסדר? ראיתי מה קרה לך היום עם המפקד. את
בסדר? את תהיי בסדר? הוא הטיל עלייך עונש? היו שמועות שהוא לקח
אותך ליער ו-..."
"את השתגעת?? הוא לא לוקח אותי לשום מקום! מה כבר עשיתי. רק
הסתכלתי בו למשך שנייה! זו העברה שביצעתי. את יודעת...הוא אמר
שאני מתקדמת יפה! הלן! הוא הרשה לי להסתכל בעיניו! הו! אינך
יודעת איזו הרגשה זו! חשבתי שאני בגן -עדן! זה היה פשוט
חלו-..."
"חנה, את מדברת שטויות! אני לא מבינה איך את יכולה לפתח רגשות
לדבר האיום הזה! הרי הוא בלתי-אנושי! מרצח! התאהבת רק
בחיצוניות שלו... שמעתי שהוא נתן הוראה להתחיל להרוג את כל
הזקנים! יהרגו את סבא שלי! ומה הוא כבר עשה? הוא לא אשם שהוא
איננו יכול לעבוד. הוא בן 82. הוא משוגע! הוא עוד יהרוג אותך
בירייה! איך העזת להסתכל בעיניו?! הרי את יודעת שזה אסור! את
חייבת להפסי-..."
"מה זה???!!! מי זה שם?!!! תחזרו מייד אל הבלוקים שלכן!!! איך
אתן מעיזות?! רגע...אתן מבריחות משהו? מה אתן זוממות
שתיכן...לא רק ההורים שלכם הם מניפולטיביים...מסתבר שגם
אתם...טוב, בכל זאת יש לכם את אותו סוג דם מטונף. קדימה!
עופו!"
"אני אוהבת אותך חנה...תשמרי על-..."
שתי יריות נשמעו.
גופתה הצנומה והכחושה של הלן התמוטטה על רצפת הבוץ המזוהמת של
המחנה.
"הלן????!!!!! ה - ל - ן!!!!!!!!!" היא צרחה בקול חרישי,
שרק היא יכלה לשמוע. היא לא בכתה. כבר לא היה קיים בה כל רגש
חיצוני. הכל היה מופנם. עורה נעשה לבן. היא הרגישה איך אוזל
דמה מראשה. היא שמעה איך סוחבים את גופתה של הלן לעבר
הקרימיטריון. בלב היא אמרה לעצמה-"תשמרי לי מקום הלן..אני
אצטרף אלייך בקרוב."
לבלוק הצטרפו עוד 3 משפחות. צפוף.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.