היא ישבה ובהתה בדף החלק, ולא ידעה איך להתחיל. היא רצתה לספר
לו הכל, אבל לא רצתה לחשוף יותר מדי על עצמה, היא רצתה לספר מה
היא מרגישה, אבל פחדה להרגיש פגיעה מדי, ובינתיים היא יושבת
מול דף חלק.
היא חושבת, חושבת איך להתחיל. מה אפשר להגיד לבן אדם שפגע בך?
היא כבר מכירה ת'מצב הזה, לשבת לבד בחדר ולבכות, מול דף חלק,
בלי שום מילה.
היא התחילה לכתוב, החליטה שמה שייצא, ייצא אז היא כתבה.
היא כתבה מה היא מרגישה, כתבה מה היא חושבת עלייך, כתבה הכל.
היא סיפרה לך על החיים המחורבנים שלה, ועל הכעס שמציף אותה בכל
פעם שהיא חושבת עלייך, היא סיפרה לך על הימים הארוכים שהייתה
מבלה במחיצת גליל נייר טואלט, בשביל שאף אחד לא יראה כמה היא
בכתה, היא כתבה לך על מה שעשית לה, על הבושה שהיא הרגישה, על
הפחד מהפגישות אתך, היא כתבה לך על עצמה.
והיא הרגישה פגיעה, היא הרגישה כאילו אתה יודע יותר מדי, כאילו
עכשיו היא חשופה לחלוטין לפנייך...
וזרקה את הדפים לפח, 4 דפים של כעס, עצב ודמעות.
ועוד דף חלק.
עכשיו היא החליטה לכתוב מכתב שטחי ורדוד, רק לשאול לשלומך
ולספר פרטים שאתה לא יודע, כמו כמה אחים יש לה, ואיפה היא
נולדה. והיא כתבה, וכתבה, וכתבה, אבל היא לא הייתה שלמה עם
המכתב הזה,
היא לקחה אותו, חתכה לחתיכות קטנות, זרקה לתוך האסלה והורידה
את המים.

"אין חיים טובים" חשבה לעצמה, אחרת לא הייתי מכירה אותו.
"החיים האלה הם המצאה מרושעת של אלוהים, אם הוא קיים בכלל. למה
הוא המציא אותי? כדי לראות אותי סובלת?".
היא הרגישה פגיעה, ופגועה.

לקח לה יומיים שלמים לשבת שוב על אותה המיטה באותו החדר ולנסות
לכתוב לך מכתב, ושוב היא ישבה מול הדף הריק, ובהתה בו.
"מעולם לא הייתי טובה בלבטא את עצמי" היא אמרה בקול רם, וקימטה
את הדף החלק לגוש מצחיק וקטן של נייר דחוס...זה הצחיק אותה...
והיא צחקה,
יותר חזק משהיא אי פעם צחקה...
והדמעות לא איחרו לבוא, פתאום הם יצאו, בהתחלה אחת, קטנה
ואחריה עוד אחת, ולבסוף הן הפכו למבול של דמעות קטנות ומלוחות
שזלגו לה על הלחי לזווית של הפה.
היא לכלכה את הדף הלבן, בדמעות הקטנות שלה.
"זה לא הוגן" היא צרחה בקול רם, והמשיכה לבכות...
הדף שלה כבר לא היה חלק, ולבן, אבל היא החליטה שהיא תכתוב...
היד שלה רעדה...
היא הרגישה כאילו משהו עוצר בעדה מלכתוב, אבל היא התעקשה...
היא שרבטה על הדף משפט אחד:
"מישהו שומע אותי?!"

היא המשיכה לשבת, והדמעות הציפו את העיניים החומותשלה, היא
ישבה והביטה במשפט המוכר כל-כך מתוך השיר של הלהקה שהיא כל-כך
אהבה, והדמעות לא הפסיקו לזלוג.
"נמאס לי" היא אמרה בחצי קול לעצמה, "החיים האלה, הם המצאה
סדיסטית של בן-אדם חסר לב..."
הדמעות שלה הכתימו את הדף החלק, עם המשפט המוכר...אבל כבר לא
היה לה כוח להתחיל מחדש, היא רצתה לסיים את המכתב בשבילו...

הרדיו היה חלש.. והיא בקושי שמעה, אבל בין הדמעות היא שמעה את
הצפצוף המוכר של החדשות ברדיו ומיד אחריו " כאן קול ישראל
מירושלים השעה אחת והנה החדשות מפי ליאורה גושן"... "מי המציא
שמות כאלה?" היא גיחכה מבעד לדמעות...

אותו משפט עדיין ניבט אליה מתוך הדף הלבן, שכבר לא היה כל-כך
חלק...ולא ידעה איך להמשיך.....
היא כל כך רצתה לספר לו הכל, וכל כך פחדה...
היא החליטה ללכת לישון.
שלוש שעות לקח לה להירדם.
היא שכבה במיטה וחיכתה לרגע שבו העיניים יעצמו, אבל זה לא
קרה.
היא הסתובבה מצד לצד בחיפוש תנוחה שתהייה לה נוחה, אבל זה לא
הלך, היא לא הצליחה לישון, היא חשבה על הכל, על החיים שלה, על
הרצון שהיא כבר לא תהייה בחיים, על המוות, עליך ובכלל...
המוות נראה לה כל כך מציאותי לרגע, היא הרגישה כאילו עוד רגע
והשמיים יפלו עלייה, והיא תמות, ותגיע לעולם אחר, עולם" שכולו
טוב".
"מה אני מקשקשת?!" היא שאלה את עצמה בלב, הרי אין ל אומץ להרוג
את עצמי...אין לי אומץ להתאבד, זה חזק ממני, אין לי את הכוח
להתמודד עם זה... החיים שלה פתאום נראו לה כל-כך חסרי
משמעות... ועם המחשבה הזאת היא עצמה עיניים ונרדמה.

למחרת, היא לא הגיעה לבית ספר, היא נשארה בבית, לבכות ולכתוב
לך, ישבה מול אותו דף, אבל הוא כבר נראה לה מקומט, אז היא הפכה
אותו לגוש נייר קטן ומצחיק והעיפה אותו לכיוון הפח.
"גם בכדורסל אין לי עתיד" היא אמרה, ולא טרחה לקום ולהרים את
הדף המקומט מהרצפה. היא ישבה מול דף חדש, והתחילה לכתוב.
"עכשיו" היא החליטה, "אני אכתוב הכל, לא חשוב מה ייצא".
והיא כתבה:
"אתם. אתם שאמרתם שאתם חברים שלי, אתן שאמרתן שאני יכולה לספר
לכן הכל. אתם שדאגתם להזכיר לי כל פעם מחדש מי אני, ואיך אני
נראית. אתם שלא זכיתם לראות אותי מחייכת, וכשכן חייכתי דאגתם
למחוק את חיוכי. אתם שבלילות כי קשים שלי הפנתם לי גב. אתם
שבגללכם בכיתי לילות. אתם שכעסתם עליי והכעסתם אותי. אתה
שהכאבת לי כמו שאף אחד לא הכאיב.
כן, כולכם.
החלטתי לכתוב לכם מכתב, אתם יודעים למה או שיש צורך לספר?
החלטתי לכתוב לכם מכתב, ולהודות בו לכם. המכתב הזה הוא מכתב
פרידה. פרידה ממכם, פרידה ממך, וגם ממך, פרידה מהחיים, פרידה
מעולם, פרידה מהכל.
רציתי  להגיד לכם תודה. תודה על היחס האוהב שהראתם כלפי, תודה
על ההתייחסות החברית, תודה על האכפתיות והעדינות, תודה על הפחד
שגרמתם לי, תודה על הפנים התמימות שהרסתם, תודה על החיוך
שהענקתם שהייתי זקוקה לו, תודה על החום והאהבה שהענקתם,תודה על
שמחת החיים שלקחתם ממני, תודה על העורף שהפנתם לי בכל הזדמנות,
תודה על כך שהתייחסתם אליי כמו אל חפץ. תודה.
תודה לכל הנשמות הטהורות שידעו ללכלך עליי מאחורי הגב, תודה
לכם על החיים שהרסתם לי.
המוות נראה לי עכשיו יותר מציאותי מתמיד, מחר, אני כבר לא אהיה
פה, ולא יודעת אם תרגישו בחסרוני, כי מעולם לא הרגשתם בו.
אף אחד מכם לא טרח להתקשר אליי ביום הולדתי ולאחל לי מזל טוב.
אף אחד לא טרח להגיד לי להתחדש על התספורת או החולצה החדשה.
אף אחד מכם לא טרח לבדוק למה שבוע לא באתי לבית ספר, כששכבתי
עם 40 חום במיטה.
אף אחד.
מעולם לא חשבתם שאולי גם לי יש רגשות, גם אני מרגישה כשלא
מתייחסים אליי... גם אני בוכה. וכבר כמעט נגמרו לי הדמעות, אז
רגע אחד, לפני שהן נגמרות לחלוטין, אני אשים קץ לחיים האומללים
שלי.
מקווה שתשימו לב לחסרוני.
מקווה, שאולי זה יגרום לכם לחשוב מה יחס יכול לעשות לאנשים, כי
מילים, יותר כואבות מהאגרוף הכי חזק בעולם. מניסיון.

                                          אוהבת אתכם, תמיד
                                 זאת, שכבר מזמן לא אכפת לכם
ממנה..."

היא סיימה לכתוב את המכתב, וקראה אותו. היא הרגישה כל-כך רע,
כל-כך קרובה למוות...
היא לקחה מעטפה לבנה וחלקה מהארון, קיפלה את המכתב ישר והדוק,
והכניסה אותו למעטפה.
"מי יודע", היא תהתה לעצמה, "אולי הם כן יקראו את זה"...
היא לקחה את העט, וכתבה בכתב היד המוכר שלה: "אולי סוף סוף
מישהו שומע אותי?!, לכם באהבה"
היא ליקקה את המעטפה. ליקוק המעטפה האחרון שלה...
היא הניחה את המעטפה מתחת לכרית עם המצעים הילדותיים שאהבה
כל-כך..." פעם אחרונה שאני ישנה עליהם...".
היא הלכה לארון, והוציאה ממנו את כל התרופות שראתה, והחלה לקחת
אותם... "מחר, אני כבר לא אקום...".
היא סיימה לקחת 40 כדורים, והחליטה שזה מספיק. היא נשכבה במיטה
הרגילה שלה, החדר הרגיל שלה, בבית הרגיל שלה, בקיבוץ הרגיל
שלה, בארץ המגעילה שלה...

המוות נראה לה כל כך קרוב...
והוא באמת היה...
היא חשבה על האהבה שלה אלייך...ועצמה את העיניים.

למחרת, היא לא הגיעה לבית ספר.
גם יום אחרי כן היא לא הגיעה לבית ספר.
אחרי שלושה ימים, הם שמו לב.
הם נכנסו לחדר שלה, וראו אותה שוכבת מחוסרת חיים על המיטה
שלה.
הם היו המומים.
אחד ה"חברים " שלה הלך והדליק את הרדיו, ואף אחד לא רצה לשמוע
רדיו...אז הוא החליש...
ומבעד לצעקות ולתדהמה, הוא שמע את התו האחרון של הלהקה שהיא
כל-כך אהבה...
"מישהו שומע אותי?!"...