מה מבריק ממעוף רסיסי זכוכיות,
שנוקבו בקליעי הפלדה?
מה רקוב מגסיסת סוס אציל הפרסות,
ששבע גרגרי חלודה?

מה חשוך ממרתף מחוסר חלונות,
בו מסמר התליין את הגוף?
מה עלוב מתבוסת קנאי הלשנות,
שאנסו חיפזונם הדחוף?

מה נורא ממבט מנוכר וקודר,
של האם משקיפה אל מות בנה?
מה מתוק מהריח, מבקיע, חודר,
של תולעת גוויה ברימה?

מה מריר מנבלות טעם רוק על החך,
כשצינת גיא צלוומת כבר כאן?
מה משפיל מעמוד בכריעה לידך,
כשגרדום בקצה אופק איתן?

האדם, ששבע חרפה בעומדו
מול גורל גאוותו הניצח,
האדם, הוא מבריק ומסיר ריקבונו,
הוא מחשיך המורא וממתיק עלבונו,
ממרר בשפלות ומודח.