אני אוהב אותך. לא כי בא לי להגיד, לא כי ראיתי את זה בסידרה
בערוץ 6 ב-8 בערב, לא כי אני חושב שזאת שיטה להשכיב, גם לא כי
אני רוצה את זה רשום בקורות החיים שלי, או שלך. אני גם לא אומר
את זה כי זה רגע פנטסטי ומושלם שצריך להחרט לעד בזיכרון כדי
שנוכל לספר לילדים הקטנים שלנו. אני לשלי, ואת לשלך. זה פשוט
ככה, אם תאמיני או לא, אם תרצי או לא, תאהבי בחזרה או לא,
תסכימי או לא, אין מה לעשות.
הפנים שלך, שלוות ורגועות, באופן מוגזם, כאילו מתנגנת לך
מוזיקה של ויולדי מהאוזניים. ואת שוכבת שם, על המיטה שלך,
ומבלי לעשות כלום את הופכת את העולם למקום טוב יותר, אין לי
מושג איך. אולי יש לך קרינת גמא שאת שולחת לכל הכיוונים,
שגורמת לאנשים להרגיש טוב יותר. ואת שותקת, תמיד שותקת. עסוקה
בלשכב שם ולהיות יפה כלכך.
ואם יש לי את האומץ להסתכל לך בעיניים, אז אני רואה את
ההשתקפות שלי, שם בעין השמאלית, בדיוק מתחת לצלקת, מחייכת. רק
בעין שלך ההשתקפות שלי מחייכת, והיא נראית כאילו היא רוצה
לפרוץ החוצה, דרך הקרנית שלך ודרך הרשתית, ולתפוס אותי ולנער
אותי ולהסביר לי שאני חייב להשאר רק איתך, כי איתך אני באמת
מאושר. ולא אושר של נוחות, תאווה, תשוקה או קנאה, גם לא אושר
מטריאליסטי, וגם לא אושר כמו בסרטים בכיכובה של מג ראיין, אלא
אושר פשוט, רצון לחבק אותך ולא לעזוב אף פעם, הכי חזק שאני
יכול, שאחרי זה תצטרכי ללכת לשירותים. כזה אושר. וכאלה רגעים
בדיוק נכנסים לפנקס שסיפרת לי עליו.

על ההזדמנות שלי ויתרתי, אולי אלוהים יודע למה, אבל נדמה לי
שגם הוא עדיין מסתובב עם מחשבון ומנסה להבין.
טעויות נועדו בשביל שיתקנו אותן. כשניסיתי לתקן את הטעות שלי
היה מאוחר מדי, התאמצת כבר יותר מדי להוציא אותי מהראש לפי מה
שאמרת. אני מדמיין את עצמי מתרוצץ בתוך הראש שלך, רץ מאוזן
לאוזן, קופץ על האונה השמאלית, מושך במוח המוארך, בועט בדפנות
של הגולגולת, ואת, את עושה גלגלונים ופליקפלאקים כדי לנסות
לשגע אותי שם בפנים, אבל אני לא יוצא.
עצוב עכשיו, עצוב כשאני לא מחזיק לך את היד עם האצבעות הקטנות
שלך, עצוב כשאני לא מסתכל עלייך שותקת, עצוב שאני לא מספר לך
סיפור שלא מעניין אותך ועצוב שאני לא שומע סיפור של שעה על
קטיף של ענבים. אולי גם לך עצוב, אבל יהיה בסדר, יש הרבה
מתופפים בים, יפים יותר, טובים יותר, נחמדים יותר, חכמים
יותר,נראים אחרת, מדברים אחרת, לא ציניים, לא מניאקים, לא
אימפולסיביים, החלטיים, פופולאריים, לא אגואיסטים, לא
שוביניסטים, לא נירוטיים, לא משתמשים בכוונה במילים מתוחכמות
סתם בשביל להשמע חכמים, והכי חשוב, לא מוותרים על דברים כל כך
טובים, דברים כמוך.

אני אוהב אותך, לא כי זה נוח, לא כי את שם, לא כי תמיד רציתי
להגיד את זה. ואני לא אומר את זה בגלל אופוריה של הרגע, או כי
אני מנסה להציל את הספינה הטובעת, או את שארית הכבוד העצמי
שלי, או להוכיח את עצמי כאדם שדבק במטרה, או אדם ישר, או טוב,
או אחד כזה שמסוגל לאהוב. שישה מיליארד אנשים בעולם, אבל אף
אחד לא כמוך. את הלהבה שבוערת בחשיכה, נקודת המפנה בעלילה, את
התשובה לשאלה, את מחשבה טובה לחשוב, את סיבה טובה לכתוב, את
רצון קטן להשקיע זמן בלמצוא אלפי מטאפורות שיתארו אותך, או רק
ינסו לתאר עד כמה קשה לתאר אותך.
שותקת, את תמיד שותקת, מפיצה ניחוח נפלא של שמחה מסביבך אבל
שותקת. כל כך יפה אבל לא נותנת לאף אחד לראות. הבן אדם הכי טוב
שקיים, אבל תמיד את מנסה להתחבא מהעולם, בתוך מחבוא שבו כלכך
רציתי להיות איתך. רציתי שנהיה ביחד לתמיד, נאזן ונשלים אחד את
השני, כמו פטיש ומסמר, כמו בס וטנור, כמו חלום ומציאות, כמו
משל ונמשל, כמו יינג ויאנג, כמו סינוס וקוסינוס, כמו פרוטון
ואלקטרון, כמו ציפייה ואכזבה. אני מתגעגע כלכך, אבל גם אני
שותק עכשיו, הגיע הזמן שאני אשתוק. אני רוצה שתשמחי עכשיו,
איתי או בלעדיי, אני רוצה שתוסיפי רגעים לפנקס שלך, אני רוצה
שתחייכי את החיוך המדהים שלך בכל מצב שאת רק יכולה, ואני מקווה
שתצליחי לגרום למישהו אחר את האושר שגרמת לי.
ואני? החיים הם די אירוניים, כי היחידה שיש לה את היכולת לעזור
לי להתמודד עם ההרגשה הזאת של לא להיות איתך, היא את. אבל כל
עוד תחייכי איפשהו אני בטוח שהקרינה שלך תגיע גם אליי.
את מסמלת בשבילי את כל מה שטוב בעולם הזה, את כמו האור בקצה
המנהרה, הדבש של הדבורה, את ההשתקפות שבדמעה, את הסיבה הקטנה
להאמין שעדיין יש תקווה. את חלום, את אובססיה, את מוזה, את דחף
מופנם, לכתוב לך מכתב שלא תקראי לעולם.