'אז אני הולך.' צעק בועז. רונה לא הגיבה. בועז החליט ללכת עם
זה עד הסוף, אבל כשטרק מאחוריו את הדלת ציפה שרונה תקרא לו
מבפנים והוא יוכל להתלבט קצת לפני שיחזור. שום קול. הוא שירך
את דרכו לאט במדרגות ותכנן איך שאחרי שישלימו הוא יגיד לה כמה
כעס עליה על שלקח לה כמה דקות לקרוא לו. היא בטח תקרא לו
מהחלון, חשב. ואחר כך, בהמשך הרחוב החזיק את הטלפון ביד כדי
שיספיק לענות לה מהר. הלו, הוא יגיד לה, את לא יודעת כמה
חיכיתי שתתקשרי. הוא אפילו לא צריך שתבקש סליחה.  
בועז ידע שלא יוכל לחזור הביתה ככה, אם רונה תתקשר והוא יהיה
בבית הוא לא יוכל לחזור אליה עם הזנב בין השיניים. זה נראה לו
פטתי, אבל יש איזה פאב של סטודנטים לא רחוק, אפשר להעביר שם
חצי שעה. בועז נכנס לפאב והתיישב על הבר. 'בירה,' סימן לברמן
בקצה השני של הבר. איזה יצור חייכן משונה ישב קרוב אליו. פנים
שחומות מדי, מעורבבות בקמטים של בן חמישים פלוס. מן תערובת של
בריאות ומשהו משומש מדי. כמו השיער האפור הארוך קצת שלו והגינס
והחולצת טריקו עם צבעים של גמייקה.
הברמן הגליץ' לו את הבירה והתמהוני עשה לחיים. בועז החזיר לו
תנועה, ספק לחיים, ספק תעוף לי מהעיניים. הברמן חייך לשניהם.
'נחמד לך?' קרא התמוה וקרץ. בועז לא היה בטוח אם הוא קורץ לו
או לברמן, אבל היה משוכנע שאליו הוא דיבר.
'לא.' רטן.
'אתה יודע למה?' נדבק החייכן.
'לא.' רטן בועז יותר בבהירות.
'כי אתה הגיבור.' קרא האיש בניצחון. הברמן חייך בהנאה אל
שניהם. מה הם רוצים ממני? שאל את עצמו בועז. המשונה המשיך
לנענע בראש. היתה לבועז הרגשה כאילו הוא חיכה לו שם. אולי
שניהם חיכו למישהו כדי לרדת עליו או להוציא ממנו משהו.
'אתה גיבור.' פלט לבסוף.
'אני דמות משנה. אתה הגיבור.' לא התבלבל זה.
'מה אתה רוצה ממני?' בועז החליט ללכת על ישירות.
'כלום. אני רק מספר לך.'
'טוב שמעתי.'
'אתה מקבל את זה לא רע, בהתחשב בחדשות.' הביט בו האיש בהערכה.

'כן?'
'אולי אתה לא מאמין לי.'
'לא. אני מאמין. אני גיבור.' פטר בועז והתחיל  להבין שזה לא
יגמר כל כך מהר.
'הגיבור.' הדגיש התמוה.
'מה אתה רוצה?'
'אני רוצה ללכת הביתה.'
'אז לך.'
'לא יכול. אני פה בשביל לספר לך. כשנגמור אני אוכל ללכת.'
'אתה רוצה ממני משהו?'
'לא.'
'אין לי כוח לזה.'
'גם לי.'
'אז מה נעשה?'
'תן לי לספר לך.'
'נו...' בועז עשה פרצוף מקשיב אבל לא הסתיר את מורת רוחו.
'אתה הגיבור.'
'אמרת כבר.'
'לא סתם גיבור. גיבור של סיפור.'
'אה.'
'אנחנו כולנו דמויות בסיפור ואתה הגיבור.'
'טוב. באמת הגיוני. עכשיו אתה יכול ללכת.'
'יש מספר שמספר אותנו.'
'כן? מה הוא מספר?'
'אותנו.' בועז התחיל לדאוג פתאום שיש יותר מדי רעש והוא לא
ישמע את הטלפון.
'נראה לי שאתה מתחיל לקלוט' אמר האיש.
'למה?'
'אתה נראה מודאג.'
'זה לא מזה.'
'אה. אז איפה היינו?'
'במספר.'
'כן.'
'מה איתו?'
'הוא מספר אותנו.'
'יופי. בשביל זה אתה צריך להישאר. '
'כן. עד שתבין. '
'למה?'
'ככה רוצה המספר.'
'הוא אמר לך?'
'לא. הוא אומר דרכי.'
'אתה באמת דפוק, נכון?' התעניין בועז.
'כן. אבל זה לא קשור. ככה זה עם מספר. הוא מדבר דרך הדמויות.
הוא ממציא את מה שהן אומרות ושם להם את זה בפה.'
'הוא מחליט מה אתם אומרים?'
'גם מה שאתה אומר.'
'הוא מחליט מה כולנו אומרים?'
'גם עושים.'
'כלי. ואני הגיבור?'
'כן.'
'ודווקא איתך הוא תקע אותי?'
'כן.'
'שתספר לי שאני גיבור?'
'כן.'
'למה?'
'לא יודע. אולי יש לו סיבה.'
'למה הוא לא פשוט אומר לי בעצמו, אם הוא כזה כל יכול?'
'הוא לא יכול. הוא מספר מובלע.'
'אה. אז תגיד לו שאני מאמין. '
'תגיד לו אתה.'
'מה?'
'תגיד לו אתה. אני לא חבר שלו. '
'אתה לא כל כך נורמלי, נכון?' בועז הסתכל בברמן שעוד עמד שם.
'אתה מכיר אותו?'
'קצת.'
'הוא מטורף?
'סרוט קצת.'
אה.' בועז נראה כאילו הבין הכל. 'לקחת משהו מיוחד היום?' חזר
אל הברנש.
'אתה לא צריך לדבר לאט. בקושי בירה.'
'טוב. מתחיל להמאס לי. '
'גם לי.'
'חיכית שמישהו יבוא לכאן כדי להציק לו עם זה?'
'לא. עד שנכנסת לא היה לי מושג שאני  הולך להגיד משהו למישהו.
'
'בא לך ספונטני.'
'כן.'
'יופי. עכשיו תעזוב אותי?'
'הלוואי שיכולתי.'
'אתה באמת מאמין במה שאתה אומר?'
'כן.'
'איזה אינטרס יש למספר להודיע לגיבור שלו שהוא גיבור?'
'לא יודע. בטח יש לו סיבות.'
'ומאיפה אתה יודע שזה מספר מובלע? אולי אני מספר בגוף ראשון
ועכשיו אני יספר שאתה הופך לצפרדע? '
'לא. זה מספר מובלע.'
'הרבה פעמים אני כאילו מדבר לקהל.' נימק בועז. הבחור עיקם את
הגבות.
'לא יודע. אולי זה מאפיין שלך כדמות. המספר בטוח מובלע.'
'אז מה, על מה הסיפור?' חייך.
'לא יודע.'
'נראה לי סיפור די משעמם.' בועז לא נראה מאושר.
'גם לי. לא ממש קורה פה משהו. אפילו הברמן כבר עזב אותנו.'
'האמת, החיים שלי באמת לא ממש מעניינים. לא נראה לי שמישהו
ירצה לכתוב עליהם סיפור.'
'כן?' גם הברנש לא נראה מעוניין יתר על המידה.
'ממש משעממים. קרו לי אולי שלושה ארבעה דברים כל החיים וזה
כולל את הבר-מצווה.'
'כן?'
'כן. אם זה סיפור אז זה סיפור ארוך מאוד ומשעמם מאוד.'
'אולי זה סיפור קצר.'
'תאמין לי, החיים שלי זה לא סיפור קצר.'
'אולי זה מתחיל מעכשיו?'
'ומה עם כל מה שקרה לי לפני?'
'אפשר להניח את זה.'
'אתה גנוב.' פסק בועז.
'טוב.'
'או.קי. יש לי. סתירה. אם אני הגיבור, כן? ויש מספר, כן? אז
איפה הקוראים?'
'מאיפה אני יודע? בחיים שלהם. מה סותר פה?'
'הם לא יכולים להיות בעולם שלנו נכון?'
'מה זה העולם שלנו? אולי אנחנו דמויות פיקטיביות בעולם שלהם?
זה לא מדע בדיוני.'
'אז תגיד להם שיפסיקו לקרוא.'
'תגיד להם אתה.'
'איך?'
'לא יודע. תגיד פשוט. נראה לי שזה יספיק.'
'מה? שאני יתחיל פתאום לצעוק אל האוויר?'
'זה אתה אמרת.'
'אני אראה כמו משוגע.'
'נכון.'
'בועז התלבט שניה, פתח קצת את הפה, חייך לרגע, ואז נראה פתאום
עצבני.'
'טוב. זה הספיק לי. גם אתה וגם המספר המזדיין הזה.'
'אני לא הייתי מדבר עליו ככה.'
'כן? מה הוא יעשה לי? יתקע אותי עם איזה פסיכי שיספר לי שאני
דמות בקומיקס? שילך המספר הזה להזדיין עם אמא שלו, אני הולך,
ברמן חשבון. '
הברמן כתב שורה על דף ונתן לו. בועז פשפש בכיסים שניה ואז נראה
פתאום יותר עייף אפילו ממה שנראה קודם.
'איבדת משהו?' שאל האיש, אבל לא נראה מופתע במיוחד.
'יצאתי מהר, שכחתי לקחת את הארנק.'
'אמרתי לך לא להתעסק איתו.'
'בן זונה. תעזוב אותי כבר עם השטויות האלה'
'פשוט תזהר באיך שאתה מדבר עליו, הוא כבר יסדר אותך איך שהוא.
אולי תמצא פתאום כסף.'
'אם אני אומר עליו דברים רעים הוא לא יכול לכעוס עלי. הוא שם
לי אותם בפה, לא?'
'אולי הוא אמביוולנטי? הוא יכול גם לשים לך בפה וגם לכעוס
עליך.'
'אז שידע שהוא חתיכת חרא ולא מוכשר ולא מעניין והוא על הזיין
שלי. בטח עם המזל שלי זה איזה כותב צעיר שאף אחד לא מכיר. בטח
יפרסם אותי באיזה במה חדשה ויקראו אותי שני חנפנים שרוצים
שיכנסו לעמוד שלהם ואחד שחושב שהוא מבקר ספרות אבל לא יודע
כלום מהחיים שלו.'
'אולי הוא מפורסם?'
'לא נראה לי. תסתכל איזה סיפור מאפן. מעניין אם בכלל איזה קורא
הגיע עד לכאן. מה הקטע שלו בכלל?'
'לא יודע. אולי הכל מתחבר בסוף.'
'הוא לא נראה לי מתוחכם כזה. מעניין איזה סיפור זה. בטוח לא
הרפתקאות.'
'אולי איזה סיפור אווירה?'
'על איזה אווירה אתה מדבר? תסתכל מסביב. מוזיקה בקושי יש פה.
ועוד שלמה ארצי. מזל שלא שומעים בספר.'
'או סיפור קצר.'
'אולי הוא איזה חקיין של אתגר קרת? אני מקווה שזה לא סיפור עם
וינץ'. לא מתאים לי. אני שונא שמבלבלים אותי.'
'לא נראה לי. אולי. אני אוהב את אתגר קרת.'
'אני לא. ואני עוד יותר לא סובל חקיינים שלו. אתה שומע? חתיכת
אידיוט? הרים פתאום בועז את קולו אל התקרה. משעמם לך בחיים?'
הקצת אנשים בפאב הסתכלו עליו וחייכו. אחד היה נראה קצת יותר
מודאג מהאחרים. 'תסתובב למקום שלך גם אתה.' צעק עליו בועז.
'עוד אחד אידיוט.'
'אל תכעס.'
'תסתום גם אתה. ואם באמת אני גיבור, הוא לא יכל לעשות לי חיים
יותר נורמליים? מה קרה? לא יכולתי לזיין יותר מוקדם? לא יכולתי
להיות יותר עשיר? אם אתה באמת קיים,' צעק לתקרה, 'תביא עכשיו
מליון דולר.' הם חיכו שניה בשקט. כלום לא קרה.
'אתה רואה? שום דבר.'
'אולי זה לא משרת את העלילה?'
'איזה עלילה,' צרח בועז, 'על איזה עלילה אתה מדבר? מה קורה פה?
הדבר היחיד שקרה היום זה שרבתי עם חברה שלי. הוא השתתק שניה.
'אתה חושב שהוא יוכל למחוק את זה? או אולי לכתוב שהיא תסלח לי?
שתתקשר?' אם רונה מתקשרת עד שאני יספור שלוש, אני יאמין בך
ויעשה מה שתגיד לי. בבקשה. זאת ההזדמנות שלך. אחת, שתיים,
ו...ש...לוש. שום דבר.ידעתי שהוא סתם בלוף. אין לו את זה. אם
אתה קיים, גמרתי איתך. מעכשיו אתה על הזיין שלי. נשבע לך. אין
יותר. תחפש גיבור אחר. בן זונה. אמא שלך זונה. אתה והקוראים
שלך, אם יש לך בכלל. שומעים? אתם חארות. תקראו ספרות נורמלית.
תקראו עיתון, תלכו לעבוד, תעשו משהו פרודוקטיבי. עוד חארות. זה
הצצה מה שהם עושים. תצאו לי מהחיים. יאללה. קישטה. תצאו.
כשאנחנו מזדיינים הוא גם כותב עלי? אה יא חארות מציצנים. אתם
לא רואים שזה התעללות מה שקורה פה? אתם לא רואים שזה התעללות?
כשאתם רואים ילד מקבל מכות ברחוב אתם עומדים ומסתכלים? אתה
חושב שהם מסתכלים שם?'
'לא יודע. מסתכלים פה. '
בועז הסתכל סביבו וראה את המבטים. הוא שתק.
'עבר עליו יום קשה. הוא רב עם חברה שלו ועכשיו נודע לו שהוא
גיבור.' האנשים הסתובבו למקומות שלהם.
'תגיד,' שאל בועז, 'ומה רונה? דמות שולית?'
'במקרה הטוב.'
'לא יכול להיות. אם אני הגיבור, והיא כל כך חשובה לי, בטוח יש
לה מקום....'
'טוב. אולי.'
'ואם אני ימות מה יהיה על הסיפור?'
'לא יודע.'
'מה אני יעשה? איך אני יספר למישהו רעיון כזה? גם ככה אף אחד
לא מקשיב לי. איזה חיים הוא סידר לי המניאק. איך אני יחזור
לחיים האלה? ומה אני יעשה איתה? לא מספיק הריב הזה, אני עוד
צריך לחיות עם איזה מצלמה על המוח.'
'זה לא סרט, זה סיפור.'
'הבנת למה אני מתכוון. '
'אולי הוא לא מספר על המחשבות שלך?'
'אני מכיר מספרים מובלעים. הם תמיד מספרים. זה כמו קישור בין
המשפטים.'
'נכון.'
'אתה יודע מה? מה זה משנה? גם ככה הוא כותב מה שבא לו. כמה
שאני יסבול או יתאמץ או ינסה לדבר איתה, כמה שאני ישפיל את
עצמי ויחזור אליה כמו כלב, תמיד הוא יוכל לכתוב עוד ריב או עוד
בעיה, הוא יכול לעשות טרגדיה מהחיים שלי. תאמין לי. כל
הזיין.'
'דווקא בעיני זה יכול להיות מרגיע לחשוב שהחיים שלך לפחות
אומרים משהו. יש שם איזו משמעות, לא? הוא לא סתם כתב אותך.
תחשוב על הקוראים למשל, הם סתם שמה, אותם אף אחד לא כתב, אני
חושב, נצא מנקודת מוצא שלא כי זה מתחיל להיות לי מסובך מדי, אז
מה יש להם? כל מה שהם יכולים זה לקרוא אותך. אולי זה יתחבר להם
למשהו, אולי לא. סביר להניח שלא. להם אין נחמה. אבל אתה, אתה,
לא משנה מה קורה לך, לא משנה עם מי תריב או איך תאכל אותה,
המספר הזה, הוא הרי בן אדם לא? הוא לא יתן לך סתם לסבול, נכון?
אם הוא מעביר אותך במשהו יש לזה סיבה בטח, לא? אני במקומך
הייתי שמח.'
'מה זה משנה, תאמין לי. מה זה משנה.' בועז נעמד. 'אתה משלם
עלי?'
'בסדר.'
'יללא בי.' בועז כיבה את הפלא-פון ויצא מהפאב.
הברמן לקח את הכוס החצי מלאה. 'עד מתי תשגע לי את הלקוחות?'
'עד שאני אסיים את הספר. עד שאני אסיים. מה אני יכול לעשות?
אני רוצה דמויות אמינות. אני צריך לבדוק איך אנשים מגיבים
למצבים כאלה.'