אינני מומחה גדול לכיוונים.
כן, מודה.
גם אם תשאירו לי מפה, בלונדינית שופעת שתכוון אותי,  כיווני
דרך ועוד שלל אמצעי כיוון, תמיד תמצאו אותי טועה.
למה?
ככה.
זה בגנים.
אני חושב שהכל התחיל מאיזו טראומת ילדות עת הלכתי עם אמי
לחגיגות יום העצמאות. בעוד אני מביט בבהלה לשמיים, מדמיין
בהיסטריה איך הזיקוקים נוחתים על ראשי הקטן ומהפוחד, התרחקה לה
אמא שלי מהאיזור, וכשהבנתי את זה, פעלתי בקור רוח והתחלתי
לצרוח בקולי קולות.
במשך כשעה חיפשתי וחיפשתי וכלום: פשוט לא מצאתי!
בסוף היא מצאה אותי.
כמובן...
כנראה שאז הושרש במוחי הרעיון שלעולם לא אוכל למצוא כיוון
כלשהוא לבד.
ולה אני מספר את כל זה שוב?
כי כן, כרגיל, איבדתי את הדרך.
נסעתי באוסף חלקי המתכת המקרטע, אשר בחלומותיי המוסווים אני
מכנה מכונית, וניסיתי להגיע לכתובת  אשר ניתנה לי מבעוד מועד.
מיותר לציין כי אף קיבלתי מפה משורטטת היטב עם ציורים מקושקשים
כמיטב המסורת האומנותית.
מזלג ציין בית, כפית סימלה את רחוב הכפיות 6 , אליו הייתי אמור
להגיע, וכל הדף המקושקש שלי סימל במהותו את הבלבול הרבה שאחז
בי עת ניסיתי לממש את מפה מקוללת זו."
אינני יודע באיזה רמזור טעיתי, או מה פספסתי אבל שוב איבדתי את
הדרך.
נוסע הלוך, נוסע חזור, ופשוט כלום.
אפילו הצלחתי להתנגד לעצם עובדת היותי גבר, ו... כן, לשאול
אנשים להדרכה.
אפילו שאלתי בחורות...
אבל...
כלום.
ומה הפואנטה?
עדיין אין.
אני עדיין לא מוצא את הדרך, אף לא מבין איך לצאת מכאן.
אני כותב עכשיו מהמחשב הנייד.
אז אם אתם רואים בחור מבולבל, מגרד בראשו שוב ושוב, שואל אנשים
ומתאכזב בכל פעם מחדש,  אנא עזרו לי.
אני רוצה הביתה!