[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועם גונן
/
17 דמעות, הסיפור

"17 דמעות שאני בוכה כל לילה,
בגלל כל מה שעובר עליי כבר 17 שנה..."

שיר שכתבתי, שנקרא "17 דמעות", החכמים ינחשו שאני בן 17,
וכל דמעה היא בשביל שנה, מהיום שנולדתי עד היום.
שלום, קוראים לי נועם גונן, אני סתם איזה נער טיפש שאוהב
לכתוב סיפורים ושירים, אני מפרסם אותם כאן כדי שמישהו יקרא,
ואולי זה יגיד לו משהו, באיזשהי צורה.
אני לא מבקש שאנשים יאהבו או יכתבו שאני כותב יפה ו
שהם נהנו לקרוא, כל רצוני הוא שאחרי שיקראו משהו שכתבתי ויכבו
את המחשב, ישאר איזה משהו, איזה חומר למחשבה,
איזה משהו קטן, שאותו קורא ייקח איתו הלאה, לחיים העמוסים
שלו.
השירים שאני כותב כאן באים מהלב, מדברים שעברו עליי,
דברים שאני מרגיש והרגשתי בעבר,
הסיפורים בדר"כ מספרים את סיפור השירים, מה הביא אותי לכתוב
אותם, אבל בדרך כלל, הסיפור אמיתיים בערך ב70%
אם הם היו אמיתיים לגמרי, הרי שכבר הייתי מת, מאיידס, סמים,
התאבדות כלשהי וכ'ו,
אבל למרות הכל, בסיפורים יש גוון של אמת, משהו מהחיים שלי,
שרק אני יודע מהו.
לכם נשאר רק לקרוא...

...17 שנים אני חי,נראה לי שחייכתי בהם רק פעם אחת,
וגם זה בגלל האמא המשוגעת שלי, שהכריחה אותי בגיל 5 לחייך
למצלמה, בגן.
בפורים זה היה מוזר, התחפשתי לליצן, ועד כמה שאני זוכר,
בכיתי כל היום, לא אהבתי את הקטע של התחפושות אף פעם, זה נראה
לי צבוע ומזויף, שנאתי את זה, בבית הספר קראו לי "הליצן
הבכיין", בשבילי הייתי "הליצן האמיתי", זה שקצת איפור
לא ישפיע על המצברוח שלו, ליצן ריאליסטי שיודע שאין שום סיבה
לחייך.
כמובן שהייתי אז בכיתה ג, אז לא נראה לי שראיתי את זה ככה,
הייתי עצוב, היה לי רע, אז בכיתי ולא חייכתי, פשוט כך. וזהו.
הסקרנים שבינכם בטח שואלים את עצמם;"מה היה לו כל כך רע?, למה
לא לחייך אף פעם?"
חכו חכו, נשבע לכם שהיתה לי סיבה טובה.
אבא ואמא בחיים לא הסתדרו, לפעמים היה נדמה שהם נשארו ביחד רק
כדי לעשות את המוות אחד לשני, הם בטח לא רצו להתגרש כי פחדו
שלאחד מהם יהיה טוב מתישהו בחיים, והוא יהיה מאושר,
חס וחלילה כמובן. ממש זין להיות ילד במשפחה כזאת, הכי חרא זה
שאין לי אחים, לא היה מי שיחלוק איתי את "הכבוד והעונג" של
לגדול במשפחת בריידי המהוללת.
אז אמא היתה בוגדת באבא, למרות שהיא תמיד היתה מסבירה לי
שהבנאדם שבא אלינו הביתה הוא מהעבודה, ויש להם ישיבה חשובה
בחדר שלה ושל אבא, אז לא להפריע, ולא לספר לאבא,
כי הוא שונא שבאים מ"העבודה" אלינו הביתה. הקולות שנשמעו
מהחדר בזמנו ממש הראו
על ישיבה לוהטת, טוב תמיד ידעתי שאמא שלי תותחית בעסקים...
ממש עובדת מזדיינת, אופס, מצטיינת.
היו לה גם סופי שבוע של ישיבות במלונות הארץ, מי אני
שאתלונן?, אמא מצליחה בעבודה שלה...
סבבה למי שמזיין אותה, הוא בטח עושה חיים.
אז אמא נורמלית לא היתה לי (אלא אם יש מישהו שחושב שזה
נורמלי), ואבא..., אחד האנשים הכי עצבניים בעולם, בנאדם שאין
לו סבלנות לחכות שאני אפתח לו את הבקבוק ויסקי המזדיין שלו,
ולחכות לכוס בשביל לשתות כמו בן אדם..., המון פעמים חשבתי
לעצמי שעדיף שמהברז שלנו ייצא ויסקי ולא מיים,
כי אבא שותה את זה כמו מיים. הוא היה שותה, המון, כבר לא
הייתי מעודכן כמה כוסות הוא שתה,
ואז הוא היה מתחיל לחלק "מחמאות" לאמא, שהיתה ב"ישיבה" כמובן
(נו..., היא עסוקה האישה),
הוא היה קורא לה זונה, מזדיינת, מוצצת, אומר שהוא יקבור אותה,
יחתוך לה את הראש,
דברים שגורמים לילד ביסודי לחשוב שפרדי קרוגר גר אצלו בבית,
ושאין סרט אימה שאסור לו לראות שמשתווה לזה. ואז, כשהדם היה
עולה לאבא למוח (משהו כמו אחרי מספר דו ספרתי של כוסות),
הוא היה מסתכל עליי, צועק, מקלל, ומוריד לי סטירה, שואל למה
באתי לעולם?, ואומר שאני מזכיר לו את אמא שלי, אשתו, הוא היה
מוריד לי את החולצה, לוקח את הנעל שלו ומתחיל
להכות בי בגב, והכל תוך כדי קללות, צעקות והמון כעס ושנאה.
נו..., יש ילדים שמקבלים 100 בחשבון וקונים להם מתנה, אני
הייתי מקבל מכות על זה, עדיף להיכשל?,
גם כשקיבלתי 70 קיבלתי מכות, אולי יותר חלשות ממה שקיבלתי
כשהוצאתי  ציון יותר גבוה. אני לא אשקר, בהתחלה זה היה כואב
מאוד, הייתי בוכה וצועק, אבל בחיים לא מתנגד לו, אולי כי הייתי
פחדן, אולי כי הייתי חכם, ידעתי שזה רק יגרור מכות עוד יותר
חזקות, ויעצבן אותו עוד יותר. אח"כ, כבר למדתי את השיטה, הייתי
מקבל את המכות,
עד כמה שיכלתי לקבל, עד שהוא היה נרגע ושולח אותי לחדר בסטירה
כמובן, ואז הייתי רץ לחדר, טומן את הראש במיטה ובוכה, בוכה
כאילו מישהו הרגע מת, המיטה שלי היתה נראית כמו מיטת מיים אחרי
כל זה. ואז לאחר שעה של בכי, ושל ירידת  רמת האלכוהול בדם של
אבא שלי, בקביעות, הוא היה נכנס לחדר שלי, מלטף אותי, ואומר
שהוא אוהב אותי,
שהוא לא התכוון, שהוא מבטיח שזה לא יקרה יותר, ושהכל בגלל אמא
שלי... בלה בלה בלה בלה.
ממש שיחת אב ובן מאיזו סדרת דרמה אמריקאית...,  אין לכם מושג
כמה פעמים זה חזר על עצמו...
כאילו.., כבר ידעתי מה הוא יגיד במדיוק, ואיפה הוא ילטף,
ואיך המבט שלו יראה.
הייתי חוזר לבית הספר למחרת, והילדים כבר חשבו שאני ממש לא
יודע לנסוע על אופניים, בגלל שכל פעם סיפרתי למורה שנפלתי מהם
וקיבלתי מכות, ושקשה לי לנסוע בלי גלגלי עזר,
רק זה היה חסר לי..., שיצחקו עליי בגלל זה.
להרבה ילדים להיות בבית הספר זה עינוי, והם רוצים הביתה, אני
לא רציתי הביתה, הייתי מסכים לישון בבית הספר אם רק הייתי
יכול.
לא היה לי מה לעשות בבית,
וגם ככה, תמיד עלתה לי המחשבה בראש שאבא הרי צריך שק אגרוף,
אז אני חייב לחזור.
ככה זה נמשך עד כיתה ח בערך, שגרה זוועתית שכזאת.
את אמא כל זה לא עניין, היו פעמים שהיא נעדרה שבועיים, שלוש,
ואז היתה באה רק לקחת
כמה דברים מהבית..., התרגלתי לחיות בלי אמא, ועם אבא שאוהב
לחקות את מייק טייסון.
דיברתי עם היועצת בבית הספר, בגלל שלא יודע מה קרה...,
הציונים שלי נהיו על הפנים פתאום,
היא הציעה טיפול פסיכולוגי ואמרה שתדבר עם אבא שלי( חשבתי
שזאת תהיה הטעות של השנה!)
אבא שלי אמר שבשביל הלימודים שלי הוא מוכן לכל(אז שייתן לי
ללמוד במקום לשחק איתי קיקבוקסינג)
והוא מוכן שאני אלך לפסיכולוגית, ולשלם על זה.
באיזשהו מובן, איפשהו.., הוא רצה שיעזרו לי, גם אם זה כולל
שהוא ישלם על זה, בכל המובנים, הוא דאג לי, איכשהו, המכות היו
רק דרך לפריקת לחצים וכעס שהצטבר בבנאדם, אבל הוא דאג לי.
הלכתי לפסיכולוגית, אחת שנראתה כמו הצרות שלי(והיו לי כמה),
הייתי בכמה פגישות, סיפרתי לה כמעט על הכל, חוץ מהמכות,
לא רציתי שיקרה משהו רע לבא, הוא עדיין אבא שלי והוא
מה שנשאר לי מכל הקטע של "ההורים".
יש צרוף מילים שאני זוכר במיוחד מהפגישות איתה "יהיה בסדר",
בכל סוף פגישה, זה מה שהיא היתה אומרת, הייתי כבר מחכה לשמוע
את ה"יהיה בסדר" המזדיין שלה ולעוף משם,
בטח שיהיה בסדר..., העיקר שמשלמים לה, לא אכפת לה שאחרי כל
פגישה מטומטמת איתה הייתי חוזר לבכות בחדר, ואם כבר הייתי מעלה
איזה משהו, היא היתה דוחה את זה לפגישה הבאה,
היא טענה שאין מספיק זמן, לדעתי לא היה מספיק כסף, עדיין.
אז הטיפול הפסיכולוגי לא עבד, המכות נמשכו, הדמעות לא הפסיקו
לזלוג, ולי היתה תחושה כאילו שבע השנים האחרונות עברו לי כמו
שבוע, באותו סדר, באותה ההרגשה, באותן המכות
ובאותו הבכי. בגיל 15 הבנתי משהו, שאני לא ממש צריך להיות
בבית, שאין לי מה לעשות שם, (חוץ מלחטוף מכות כמובן), הסתובבתי
ברחוב, כל פעם אחרי בית הספר הייתי  אומר לאבא שאני לומד עד
מאוחר אצל חבר, או ממציא תירוץ צולע, ומסתובב ברחוב,
התחברתי לאנשים עם בעיות, אנשים כמוני, שההורים שלהם מתו,
שגדלו בפנימיה וכ'ו.
הם היו מטפלים בבעיות שלהם בכך שהם היו מעשנים סמים, החלטתי
להצטרף,
לפני כן לא עישנתי אפילו סיגריות, התחלתי עם ג'ויינטים שגרמו
לי להרגיש מרחף כזה,
ואז היינו מעשנים באנגים, לא עסק כזה גדול, כולה בקבוק עם חור
ומבחנה..., ועשן מגניב.
הייתי מעשן המון, אולי רק שעה ביום הייתי שפוי, אפילו המכות
שחטפתי כבכר נראו לי כמו קרקס,
הייתי במצב רוח מרומם כזה, כאילו, לא הייתי מגיע לבית ספר,
ואם כבר הייתי מגיע היו מעיפים אותי, אמא נעלמה לעוד חודש, אבא
הרביץ כרגיל, ואני הרגשתי טוב...
הייתי גונב לאבא כסף מהארנק בשביל לשלם על החומר, עד שנראה לי
שהוא עלה על זה ולא השאיר יותר אגורה בבית. החיבר'ה מהרחוב
נתנו לי מתנה, אקדח, הם אמרו שאין לי הורים שישמרו עליי,
ואלוהים גם כנראה לא עושה עבודה טובה בזה, אז האקדח ישמור עליי
הכי טוב.
הייתי מסתובב מסטול וחמוש, ומרגיש נפלא.
כשהיינו חייבים כסף לחומר, שדדנו קיוסק במורד הרחוב באיומי
אקדח, זה קצת הפריע לי, כי המוכר של הקיוסק תמיד דאג לי, ונתן
לי דברים לאכול בחינם, כי הוא ידע שמשהו לא בסדר בבית. אבל מה
לעשות?, הגישה שלי השתנתה, הבנתי שמי שטוב מדי הוא חלש,
ואני לא רוצה להיות חלש יותר.
למרות הכל, היו רגעים שהרגשתי חלש בהם, ולא רגעים כאלה שאבא
שלי השתתף בהם בתור הבן אדם עם הנעל,
דיימנו איך זה לרדת לאיזה זקן מסומם אחד, בשביל קצת חומר,
ולתת לו לדחוף לך אצבעות לתחת,
במחשבה שהאמצעים מקדשים ת'מטרה המזדיינת, זה היה קשה, למרות
הנטיות המיניות שלי, לא ככה חלמתי על זה, בטוח שלא ככה.
עשיתי קעקוע ממש מגניב על הגב, של ליצן עצוב, מין ליצן כזה,
שזולגות לו דמעות, כשאני מסתכל עליו אני זכר בפורים, באמא,
ובכל הדמעות והכאב שעבר עליי אז, ומלווה אותי גם היום.

בגיל 16 חזרתי הביתה מסטול רצח, אבא חיכה לי עצבני ושאל למה
איחרתי כל כך, ואמר שנהייתי
ילד רע, ושאמא שוב לא תהיה בבית חודש..., הרגשתי שזה בא, הוא
התקרב אליי, לא יכלתי להיות חלש יותר,
הוצאתי את האקדח מהחגורה ויריתי בו.
למזלו, הייתי כזה מסטול שפגעתי לו רק ברגל, קראתי לאמבולנס
והגיעה גם משטרה, חקרו אותי ואותו (אחרי שחבשו אותו כמובן),
עצרו אותי על אחזקת סמים, אחזקת נשק, שימוש בנשק
ונסיון לרצח (רק אח"כ התברר להם שזאת היתה הגנה עצמית),
וכשדיברתי, עצרו את אבא שלי על אלימות, התעללות ותקיפה.
ניסו לשקם אותי, לקחת אותי לגמילה כזאת, הגעתי למין מוסד כזה

לנוער עבריין מכור לסמים בצפון.. ממש מקום נחמד,
אמא שלי, עברה לארצות הברית עם החבר שלה לישיבות, ככה שמעתי,
היא לא אמרה שלום,
ויש לה מזל שכך, כי הייתי יורה גם בה, ולא מפספס...
עם אבא שלי אני לא יודע בדיוק מה קורה, יום אחד אני אתעדכן,
הוא מחפש עורך דין טוב, וזה לא סוף הסיפור,
הצעה שלי..., שיילך לפסיכולוגית, נראה לי שהוא דווקא צריך את
ה"יהיה בסדר" המזדיין שלה,
אולי הוא אפילו יהיה מספיק טיפש להאמין לזה.
נחמד פה, יש פה טלוויזיה, ומחשב ואינטרנט,
אני יכול לכתוב דברים שעברו עליי.
בקשר לכל הקטע שלה הגמילה, מותר לנו לצאת שעה כל יום בערב,
לקניות, מפגש חברים וכ'ו,
כבר מצאתי עם מי לעשן את הבאנג של הערב,
אז הקטע לא כל כך עובד.
אני בן 17, עוד לא החלטתי מה יהיה איתי בעתיד, אם בכלל שווה
לי שיהיה לי כזה.
המון פעמים עלו לי מחשבות על התאבדות, הייתי הולך לידידת נפש
שלי והיא ישר  היתה צועקת עליי לשכוח מזה, ואומרת שזה לא
עוזר..., לפני יומיים שמעתי שהיא מתה ממנת יתר,
אז זה אירוני..., בקרוב אצלי? תאמינו לי גם אני לא יודע.  

"17 דמעות שאני בוכה  כל לילה וכותב..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אגב, למה יונה
עטרי משקה
עציצים מבלונים.
ולמה אף אחד לא
אישפז אותה?

פולני בסטרט אפ
מדבר גם על
מויישה אופניק


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/6/02 21:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועם גונן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה