היא תמיד ריחמה על עצמה. היו לה חברות, ידידים, משפחה גדולה,
ציונים טובים אבל היא ריחמה על עצמה. היא תמיד הרגישה שהיא לא
מספיק יפה, מצחיקה או חמודה. בכל פעם שאחד מהידידים שלה היה
אומר לה שהוא אוהב אותה, היא הייתה מרחמת על עצמה שאף אחד אחר
חוץ מהידידים שלה לא אוהב אותה, שאין איזה זר מיסתורי שיסחוף
אותה.

כשהיא הייתה הולכת לפעולות בקן היא הייתה מרחמת על עצמה שהיא
אינה מתחברת לקבוצה, ושאף אחד שם לא מעריך אותה באמת. וככה
המשיכו חייה, ברחמים עצמיים.

כשהידיד הכי טוב שלה אמר לה שהוא אוהב אותה ממש לפני שעבר
למקום אחר, עמוק בליבה היא ריחמה על עצמה. היא אמרה לו שהיא
מחכה לאהבה אמיתית ודחתה אותו. והוא, הוא עזב ושכח ממנה כי היא
שברה את ליבו. והיא, היא ריחמה על עצמה על שאיבדה את הידיד הכי
טוב שהיה לה בחיים.

היא החליטה לעשות משהו עם עצמה. היא רצתה לקחת את עצמה בידיים,
ולהפסיק לרחם על עצמה. היא התקשרה לידיד שלה שעזב והתחננה
לסליחתו. כי פתאום, עמוק בלב, היא הבינה שהיא אוהבת אותו-למרות
שהוא רק ידיד ולא זר מיסתורי. אבל לו, לו כבר היה מאוחר מדי,
לו כבר נשבר הלב. הפעם הוא דחה אותה. והיא, היא שקעה ברחמים.