הזהרתי אתכן בנות ירושליים
איילות השדה הן שיראו את כאבי.
שחורה  ונאווה הייתי כשאהובי הלך
ועכשיו עביתי מציפייה
מרחמים עצמיים, מכאב.
פסים אדומים של כאב מציירים מתוכי
על פני את כל הזעקה
ואף אחד לא יכול לעזור לי.
עוד מחכה שיחזור, והאדמה והחיים
חוצצים בנינו.
קוראת לו בלילות, והוא נאמן לגורלו
אף בחלום   לא יבוא
ואמר שלנצח יסלח. שעד סוף כל זמן יאהב. ידע אותי
פנים וחוץ.
חדרי לבבי היו ארמון לשיגיונותיו.
דמי זרם בין שפתיו, ועכשיו
אני לבד.
ניזכרת במריבות שלנו
שומעת שירים שאהב
כואבת מכדי לחבק את עצמי.
בעולם אחר אולי היינו יכולים להיות
ביחד.
ובעולם הזה
יש לי כתובת ואין לי פעמון
לצלצל בו שיגרש את החושך