קשה לו לבכות בלילות.  זה פוגע בכבודו.  כואב לו מבפנים והוא
נושך את השפה.  הוא לא יכול להתמודד עם זה ושותה, כדי לשכוח.
הוא לא מצליח להתרפא.  הוא הורג את עצמו.  הכאב הורג אותו והוא
לא מתמודד, בגלל הפחד.  הוא חרד לגאוותו, סובל בשקט, העיקר
ש"הכל בסדר".  הוא מתמוטט מבפנים, מחכה להתמוטט מבחוץ.  הוא
רוצה להראות את זה, מחפש דרך שתשאיר לו קצת כבוד.  הוא לא
מצליח לחשוב בהגיון, הראש שלו מסובב מייסורים.  הוא רוצה למות
ומתבייש מהמחשבה.  הוא לא יעז ללכת עם זה עד הסוף, כי הוא
פחדן.  הוא שונא את עצמו בגלל זה.  הוא מביט בעצמו במראה
בסלידה, מאחל לעצמו להפגע קשה בתאונת דרכים.  הוא רוצה להעניש
את עצמו, כי הוא מרגיש אידיוט.  הוא אידיוט בעיניו בגלל ההרגשה
הזאת.  הוא היה כל כך רוצה להיות מישהו אחר.  הוא טוען שאין לו
אופי ובאותה נשימה מתעב את עצמו ואופיו.  כל דבר שהוא עושה
מיותר.  הוא מתחרט על כל צעד בחייו.  כמעט כל צעד.  המוח שלו
כבר לא מגיב, רק הלב רושם הערות.  הוא כועס וחושב "באיזה
זכות?".  הוא אוהב וחושב "באיזה זכות?".  הוא סובל וחושב
"פתטי".  הוא כבר יותר משנה לא צחק באמת.  הוא איבד כל חבר שאי
פעם היה לו.  הוא רב עם ההורים שלו.  אפילו הכלב שלו שונא
אותו, והוא לא מאשים אותו.  הוא טוען שהוא השתנה לרעה.  שהוא
נהייה אנוכי.  הוא טוען שכל תכונה שלילית איכשהו מצאה את עצמה
באמתחתו.  הוא טוען שהוא קנאי וחוצפן,  אפילו בלימודים הוא
התדרדר.  הוא שונא לקום בבוקר, ושונא לחיות את היום.  הוא היה
רוצה לישון כל הזמן, אבל הוא אפילו לא מסוגל להתאבד.  הוא
מרגיש מבוזבז.  כל דבר שהוא עושה מתקלקל, כל דבר שקשור בו פשוט
לא עובד, אפילו מגעיל. הוא הפך להיות הדבר שהכי שנא, והוא
אפילו לא מוכן להודות בכך.  הוא חדל אישים, חסר אישיות, בעל
אופי מסובך ואישיות מורכבת.  הוא יהיה רוצח, או אנס סדרתי, ככה
הוא טוען.  הוא לא אדם רע, הוא פשוט לא מאמין בעצמו.  קשה לו
להרגיש שווה.  הוא רוצה להיות עם אנשים, אך מעדיף להיות שקוף.
הוא לא שם על אף אחד ובכל זאת חייב לדעת מה אומרים עליו.  הוא
אומר שהוא חזק אך לא מוכן לקבל ביקורת.  הוא אוהב ומעדיף
להגדיר את עצמו כשונא.  הוא מתחבא מאחוריי הערות מתחמקות
ומתחכמות.  הוא לא ישיר ולא פתוח.  הוא שום דבר.  הוא מרגיש
שום דבר.  הוא עולם ומלואו.  הוא לא מאמין בכלום, כולל כל מה
שנאמר.  קשה לו לבכות בלילות...