היא עוברת ברחובות, היא פשוט שולטת בהם במבטה בכל האנשים. ילדה
קטנה כזו שכולם מנסים לראות לאן היא ההולכת? 'מה היא עושה לבד
ברחוב? במיוחד בשעה כזו של הערב?' הם לא חושבים שהיא תמיד שם,
היא מטיילת לה בכל העיר אבל רק בלילה. בחור במדים זוהרים פונה
אליה ושואל 'הלכת לאיבוד ילדה?', היא מתעלמת משאלתו ופונה אליו
'למה יש לך בגדים זוהרים?', 'אני במשמר האזרחי.' הוא עונה, 'את
לא רוצה לחזור הביתה? כבר שעה מאוחרת', עוד לפני שסיים את
המשפט והיא כבר המשיכה לה.
היא כבר בבית שלה, אותו מקום שהיה הבית שלה במשך כל חייה.
יושבת במקומות מסומנים, אלו הם המקומות שלה, היא קיבלה אליהם
בעלות מהאנשים שנתנו לה דברים כמו כסף ואוכל וקצת בגדים אישה
אחת אפילו נתנה לה בובה ישנה ותיק קטן.
מתיישבת לה במקום שלה ומתחילה לשחק, מתעלמת מהעולם שסביבה.
אנשים בדרך הביתה, נערים שיוצאים לבלות, הנגנים שבפינה ליד
מנגנים כל ערב את אותה מחרוזת שירים. היא בתוך עולמה הקטן ואין
להפריע לה.
באותו יום מהגן שממול לרחוב נשמעו קולות משונים, שני בחורים
מאושרים שם ושמחים ועוד קול שלא הבינה. לזה שמה לב הילדה ורצתה
להצטרף, היא ניגשה אליהם דרך השיחים ובהתה בהם. לא זזה לא
הגיבה רק הסתכלה.
מאותו יום לא חזרה שוב הילדה אל החושך שכל כך אהבה, מאותו יום
לא חזרה לשום מקום, היא רק שכבה שם ליד הבחורה עם סכין קטן
וחיוך גדול.
יותר אין אור ואין חושך יש רק אושר והיא חופשיה מלגדול בעולם
של קולות בלילות.