כשהדלתות נסגרות והאור נכבה אני מרגישה שמישהו אוכל את העולם
עוד קצת ועוד קצת עש הוא מגיע לאזור שאני נמצאת בו
עם העולם, גם הלב שלי קטן וקטן ככל שהוא קטן הוא פועם חזק יותר
וחזק יותר
אני מרגישה שדוחפים אותי לקופסא קטנה להרבה זמן, יותר מדי זמן.
אני נושמת ונושמת ונגמר לי האוויר אני נחנקת
חסר לי אויר אני נושמת מהר יותר ומהר ומהר עד שאני מפסיקה
נגמר לי הכוח אני מתעלפת ונופלת על הרצפה היד שלי עדיין באוויר
וגם היא צונחת לרצפה זה היה יפה היה חושך אבל חופשי
לא השלו אותי והראו אור אור בקצה המנהרה חושך
חושך גמור שחור בלי לבן בלי אפור בלי כחול חושך חושך יפה
כשקמתי זה היה בבית לבן גדול עם וילון מסביבי, וכשבן אדם לבן
מתקרב אליי ואני שואלת:"הגעתי לגן עדן?"
הבן אדם צוחק ואמר:" אנחנו מטפלים בך, את בידים טובות"
לא ידעתי מה לומר, אבל הרגשתי לא שייכת
בלילה כשהיה חושך, ברחתי משם, ברחתי לים ונשכבתי על החול,
ונרדמתי. לא ישנתי כזה טוב הרבה זמן, כשקמתי ראיתי כלב, כלב
מסתכל עליי, הוא היה כלב נחמד הוא נתן לי ללטף אותו
סוף סוף הרגשתי חיבה. אבל אז קראו לו, קוראים לו שוקו, למרות
שהוא בצבע מוקה. הרגשתי עזובה, הוא נטש אותי כמו כולם ושוב
נשארתי בין הקירות הסגורים והעולם הקטן על גשר צר בלי אוויר.