הכל השחיר...
הוא שכב ככה במשך שעות, או שמא היו אלו דקות, הוא לא ידע.
בעולם שכולו שחור הוא יכל עדיין לשמוע את המוזיקה במעומעם,
יותר את הלמות התופים ורעידות הבס מאשר כל דבר אחר, חוש הטעם
מזמן נעלם ופיו הרגיש יבש, גם תחושה זו הלכה ונעלמה.
כשנחלשה לבסוף המוזיקה ונעלמה אל תוך תהום הדממה הוא הרגיש
כאילו עטוף, עטוף במעטפת של ריק, של אין.
תחושת המעטפת הלכה וגברה, תחילה הרגשתו הייתה רגועה ושלווה,
נינוחה, שנת אין קץ, ללא חלומות, ללא מחשבות, ללא זמן, ללא.
אולם לבסוף התחושה הלכה והכבידה עליו, הוא החל להרגיש כאילו
סוחב משקל כבד, כאילו עטוף בחליפת גומי אטום, קבור, חנוק..
התחושה הפכה כה בלתי נסבלת שמחשבתו התעוררה לבסוף מאותה שנת
אין קץ שנדמה היה שנמשכה לנצח.
הוא התרומם, פקח את עיניו, אולם התחושה הייתה שונה מזו של
פקיחת עיניים, הוא הביט מסביבו, חושך כמעט מוחלט, עץ - שולחן,
כוסות - פלסטיק, ספה..
הוא החל להיזכר, עם הזיכרון הוא החל שוב לשמוע את המוזיקה,
הפעם כמעט ולא יכל לחוש בבס ובתופים, הצלילים הגבוהים ביותר של
הגיטרות היו מה שחדר לתודעתו.
אדם נמוך עם מטאטא עבר מידי פעם בחדר, היה נראה כאילו אותו אדם
מוקף באור מוזר שכזה, אך הוא לא יחס לכך כל חשיבות.
הוא נעמד, הביט מטה וגילה שכפות רגליו נמצאות כמטר מעל הקרקע,
הוא הביט מטה ולהפתעתו ראה דמות, אותה דמות לא הייתה מוקפת
באור נוגה כשל האדם עם המטאטא, הוא בחן אותה, לבנה חיוורת,
קרה, פנים מוכרות..
ההבנה פגעה בו כמו אגרוף של מתכת.
הוא הביט בדמותו השוכבת למטה, הוא הביט בכפות ידיו.. פחד קר
החל למלא את כל ישותו, הוא הרגיש כהופך כבד יותר, חלש יותר.
האדם שעבר שם לפתע שם לב לדמות החיוורת על הספה, הוא ניגש
וניער אותה, גוער בה להתעורר בשפה קלוקלת, משזו לא הגיבה ניגש
האדם ובחן אותה מקרוב..
צרחות מילאו את החדר בעוד האדם שמט את המטאטא ורץ כל עוד נפשו
בו למטה.
הוא שוב הביט בדמותו השכובה על השפה, הפעם הוא חייך, אולם
ההרגשה הייתה שונה, הוא הרגיש כקורן והתחושה הכבדה והמעיקה
החלה להיעלם.
הוא החל להנות ממצבו החדש, תחושה חדשה ומוזרה של חופש החלה
לעטוף אותו, הוא סייר ברחבי המועדון הנטוש, עלה מעליו והביט
מטה בעיר לאורה הקלוש של הזריחה, הוא נע במהירות שלא תאמן,
כשחוט של כסף בלתי מוחשי הוא הדבר היחיד שעדיין מחבר בינו לבין
גופו לשעבר, הוא השתדל תמיד להישאר קרוב לגופו.
אחרי זמן מה הוא שם לב לנוכחות אנושית מוגברת באותו החדר בו
השאיר את גופו, הוא הביט בהם בעודם מנסים לדלות עדויות לסיבת
מותו מגופו השכוב, בעודם אוטמים את החדר, מחפשים ראיות, הוא
ראה אותם מכניסים את גופו לשקית פלסטיק שחורה ויורדים איתה
במורד המדרגות ואל מחוץ למועדון, חובשים ושוטרים, הם הכניסו את
גופו לשעבר אל תוך האמבולנס ולקחו אותו הרחק, הוא נאלץ להתלוות
אליהם מכיוון שעדיין לא הרגיש שלם עם כך שלא יראה את גופו
שנית, הוא עקב אחרי חוט הכסף אל תוך בית החולים ושם מטה אל
המרתפים והמקררים הגדולים שלהם.
את זריחת הירח הבא הוא בילה שם בחברתם של עוד כמותו ששהו ליד
גופם לשעבר, הם לא החליפו מילה אולם נדמה שהבינו אלו את אלו
ללא צורך בתקשורת ישירה, כל אחד בחר להישאר עם עצמו, שקטים,
מהורהרים, שומרים נאמנים במשמרת לילה.
למחרת גופו נלקח שוב, הפעם בידי המזוקנים בלבוש השחור, הם עטפו
אותו בתכריך משונה בצבעי כחול ולבן. ההרגשה הייתה מאוד לא
נוחה, עוינת שכזו, שורפת, הוא לא אהב את התכריך.
הם הסיעו אותו במשך כמה שעות ולבסוף נכנסו לאזור שנראה מאוד
כמו שדה של אבנים, בתוכו היה סבך של כבישים שחילק את השדה
לאזורים, הם נסעו זמן מה באיטיות ולבסוף עצרו.
הם הניחו את גופו במעין מבנה קטן חד קומתי, על מעין עגלה שכזו,
עדיין מכוסה בתכריך הנורא, שם הוא פשוט חיכה. אחרי זמן לא רב
הוא החל להרגיש נוכחות של אנשים באזור, לבסוף נכנס בן אדם לתוך
אותו החדר, כשהוא בחן את אותו בנאדם מקרוב הוא גילה שזהו אביו,
האיש ניגש אל הגופה השקטה והרים מעט את התכריך, חושף בכך את
פניו של בנו המת, פניו החווירו והוא החניק את הבכי, דמעה יחידה
זלגה בזוית עיניו, הוא החזיר את התכריך וכיסה שוב את פניו של
בנו וירד לברכיו.
כל המעצורים נעלמו ולא היו, כל הברזים נפתחו, האיש היכה
באגרופיו על הרצפה בעודו מתייפח ובוכה כמו שלא בכה מימיו, מידי
פעם הוא מצליח לגמגם דרך גרון רועד וצורב את השם "אורן".
אורן ניסה לחבק את אביו, הוא ניסה להרגיע אותו, ללחוש לו שהוא
בסדר, אמנם דבר לא עזר.
לבסוף, עם קצת עזרה של בני משפחתו, קם האיש השבור מהרצפה ויצא
החוצה, אל האור.
ארבעה אנשים הרימו את גופו לשעבר של אורן, הם סחבו אותו במעין
אלונקה שכזו, עדיין מכוסה בתכריך, הם הובילו אותו דרך אותו שדה
של אבנים כששירה בוכייה של אנשים אותה הוא זיהה כבני משפחתו
משתרכת מאחוריו.
לבסוף הם עצרו באמצע השדה הלבן, הם הניחו את האלונקה מול בור
עמוק שנפער באדמה, בור עמוק מוקף בבטון, אורן יכל לצפות בהם
מלמעלה, כשהביט מטה אליהם הוא יכול היה להבחין בהם באופן
מטושטש, נראה היה לו שהעולם מתעוות סביבם, הוא הרגיש מעין גלים
מכווצים וחמימים נובעים מהם, גלים שמתמקמים בדיוק במרכז הבטן,
גלים של עצב שזרמו לתוכו כמו מים, הגלים הדהדו בו והתעצמו
בתוכו, הוא החל לחוש את הרגשת האובדן שלוותה במחשבה הבלתי
נתפשת, שלא יפגוש יותר את כל בני משפחתו.. אחיו, דודיו, בני
דודיו, סביו וסבתו, אביו... ואמו...
אמו, אותה אישה מבוגרת שפניה נראו מיובשות ונפולות, כמעט מתות,
עיניה כבויות, ממררת בבכי, ממוטטת, בקושי עומדת, בקושי נושמת.
גלי העצב שהגיעו ממנה היו החזקים ביותר, הכואבים ביותר,
המייסרים ביותר, אורן הביט באותה האישה שהכיר כל חייו בתור
אמא, הביט בה בוכה, בלתי מודעת לעולם, לא מסוגלת להפסיק את
הדמעות, לא מסוגלת להיפרד, לאבד את בנה.
תחושת האובדן הייתה יותר מידי, חזקה מידי, מייסרת מידי, הכאב
שטף אותו, הטביע אותו, מילא אותו ואיים לנפץ אותו לרסיסים, הוא
לא יכל לשאת זאת יותר וברגע הכואב ביותר שלו הוא צעק
"אאאאאאאממממממממאאאאאאאאאא!!" בזעקה אדירה שהוזנה מכל הכאב
שנדחס לתוכו, זעקה שנמשכה עד שהוא התרוקן לגמרי, זעקה שהדהדה
בין כל המצבות ובין כל המבנים והעצים של המקום, זעקה שעטפה את
כל המקום ברעש מחריד.
אולם נדמה היה שאיש לא שמע אותה, את אותה זעקה אדירה, אורן
הביט מטה אל פניה של אמו האהובה.
פניה נראו לרגע כשלוות, דמעותיה פסקו לרגע אך הניתוק שניכר
בעיניה רק התעצם, היא הביטה לשמיים ולרגע חשב אורן שהיא יכולה
לראות אותו, אך היא לא הביטה בו, היא הביטה דרכו.
וכך, מחובקת ונתמכת בידי בני משפחתה שפתיה מלמלו חרש, בלי שאיש
ישמע, את המילה "להתראות".
אורן הרגיש כאילו הוא בוכה, אולם התחושה לא דמתה למה שהוא זכר
בעבר, הוא הרגיש כאילו כל גופו הופך לנוזל חם וסמיך, לעיגול
מושלם, כדור שקוף אך רוחש צבעים והוא הביט למטה, ראה איך
הגברים של משפחתו מורידים את גופו לשעבר אל תוך הבור העמוק,
ראה איך אביו שופך בעזרת האת את שכבת החול הראשונה ומניח אותה
על החול, ראה את בני משפתחו עושים את אותו הדבר, אף אחד לא
מעביר את האת לידיו של האחר אלא פשוט מניח אותה.
הוא ראה את הבור מתמלא בחול, ראה איך גופו  מתכסה באדמה. רק אז
הוא הבחין שחוט הכסף שחיבר בינו לבין גופו כבר ניתק, הוא הרגיש
את עצמו מרחף מעלה כבלון של הליום, תחילה בחוסר אונים, ללא
כוונה, לאחר מכן הוא החל לנוע בכוחות עצמו, הוא הרגיש כאילו
הוא רץ כלפי מעלה, בצורה אנכית, פשוט דוהר בריצה המהירה ביותר
של חייו, ללא עייפות, ללא מגבלה, פשוט מאיץ אל תוך העננים,
דרכם, עדיין מכוסה בשאריות של אדים לבנים, ממשיך בריצה, העננים
כבר מרוחקים, המהירות שוב גוברת, השמיים מחשיכים והכוכבים
מתחילים להיראות, הוא מביט בירח, בודד וכסוף, שלם לגמרי, קורן
בעדינות, ממלא אותו באור רך ועדין. הוא המשיך לרוץ מעלה,
הכוכבים נראו תחילה כנקודות, אולם כשמהירותו גברה נראה היה שהם
נמתחים לקווים, כוכבים שלמים חלפו על פניו בהרף עין, אך הוא שם
לב לכולם וכולם היו מיוחדים לכשעצמם, הוא עבר לבסוף את גבולות
הגלקסיה והמשיך הלאה,  הפעם היו אלה הגלקסיות שחלפו על פניו,
לפעמים עבר דרכן, הן היו רכות ומלטפות, בדומה לעננים, אחריהן
היה שקט.
כשהגלקסיה האחרונה הייתה מאחוריו הוא יכול היה לראות את גבולות
היקום נמתחים להם כמו בלון, הוא התקדם אל הקרום הגמיש בקצב
מסחרר, נחוש בדעתו לקרוע אותו, נחוש בדעתו לעבור לצד השני.
הזיכרון של חייו מתחילתם ועד סופם עבר בתודעתו בין רגע, אחריו
הגיעו זיכרונות של חיים קודמים, ואלו שלפניהם ולפניהם
ולפניהם..
הוא החל כבר לתכנן את חייו הבאים, החלק כבר לחשוב על החוויות
שעדיין נותרו לו לעבור, על מסע הייסורים והאושר הבא, על הצעד
הבא..
הוא עשה את דרכו אל הקרום, הוא הביט בצבע שמעולם לא ראה בעבר,
צבע כהה יותר, אפל יותר מהשחור הכי כהה שאי פעם ראה, צבע עמוק
כל כך שנראה כאילו הוא יכול לבלוע לתוכו את הנצח אינספור
פעמים, הוא ניסה להגביר מהירות..
מהירותו לא גברה.
הוא אפילו החל להאט, הוא הרגיש מין תחושה מוזרה שכזו, כאילו
הוא מושך אחריו רצועת גומי שנמתחה ונמתחה ועתה היא מתכווצת
שוב, מושכת אותו אחורה. הוא ניסה בכל כוחו להתקדם הלאה למשוך
את הרצועה קדימה, הוא הרגיש כאילו יד שחורה אוחזת בבטנו
מבפנים, כמו חוט הכסף, אבל הרגשה שונה, כאילו שם הייתה מחוברת
אליו הרצועה האלסטית, מושכת אותו בתובענות.
הוא הצליח להגיע לבסוף אל מול הקרום, הוא שלח יד, נחוש בדעתו
להיאחז בקרום ולחדור אל מחוץ לבועה, אולם היקום המשיך להתפשט
וידו פספסה את הקרום במה שנראה כמילימטרים.
עכשיו כבר לא היה מקום להתנגדות, היד השחורה החלה למשוך אותו
חזרה, כרצועת גומי שמתוחה יתר על המידה ולפתע משוחררת הוא נמשך
אחורה במהירות שיא, הרחק מהקרום, דרך הגלקסיות, אל תוך שלו,
מעבר לכוכבים, אל מערכת השמש, אל תוך הכוכב הירוק-תכול , דרך
העננים, בעודו מביט בירח מלא וכסוף ומתרסק אל האדמה, אל תוך
האדמה ושם עוצר.

אחרי זמן שנראה כנצח הוא הרגיש את אותה תחושת מחנק שליוותה
אותו ברגעים הראשונים של מותו, אותה תחושה של מעטפת, כמו חליפת
גומי, רק שהפעם השליטה בה הייתה מוגברת, הוא פתח את עיניו
והזיז את ידיו, בהתחלה הרגיש שהוא בתוך כלא צר וחנוק, אולם
לאחר מכן ידיו החזקות הצליחו לפלס דרך בתוך החומר שעטף אותו.


יד לבנה פרצה את דרכה מתוך אדמת הקבר, בתוך שדה המצבות הלבן,
לאור הירח המלא. אורן גרר את עצמו החוצה כשכל מה שהוא יכול
לחוש היה היד השחורה שלופתת את בטנו, מכווצת ומרחיבה אותה,
גורמת לה לבעור בתשוקה, במעין רעב אדיר ובלתי מסופק.
הוא הביט מטה אל האדמה שיצא ממנה, חדש, אל אוויר העולם, הביט
בה ולחש "אמא".