מבוא

ספר קהלת נמנה על פניני ספרות החכמה המקראית, והוא אחד המקורות
הפילוסופיים היחידים שאנו מוצאים במקרא. בניגוד ליתר ספרי
המקרא, הספר אינו מציע מסגרת סיפורית הבאה לשלב בתוכה את מוסר
ההשכל, כי אם בנוי בצורת עיון הגותי. למרות זאת, הוא לוקה בחסר
כאשר מנסים להתייחס אליו בתור חיבור פילוסופי מודרני, כיוון
שמחברו אינו מבהיר את מערכת ההנחות עליה מתבסס, אינו מסביר את
המונחים בהם משתמש, אינו מקיש את מסקנותיו באופן לוגי טהור
ואינו מסדר את חיבורו בצורה עקבית כלשהי. לכן, אף על פי שהספר
כתוב בלשון הקרובה יותר ללשון חז"ל מאשר ללשון המקראית, הקשיים
התוכניים שבניסיון לגזור ממנו גישה פילוסופית אחידה נותרים
רבים.

הכותב סבר שדרושים שני רובדי עבודה על מנת לגשת למשימה: האחד,
לפרש את 222 פסוקי הספר לאשורם בכדי להסיק מהם אקסיומות
העומדות בבסיס הגישה הפילוסופית; והשני, להשתמש ב-45 האקסיומות
שנגזרו על מנת להתיר סתירות לכאורה שקיימות ביניהן או לשלב
אותן לדיאלקטיקה כלשהי. נקודת ההנחה היסודית של הכותב היא
שבבסיס ספר קהלת עומדת בהכרח גישה פילוסופית איתנה, מוצקה
וחד-משמעית, והסתירות המופיעות לעתים קרובות בגוף הספר הן
דיאלקטיות מטבען או באות להסתיר אמת שלא היה ניתן להצהיר עליה
בימי כתיבת הספר, שעמד בפני גניזה גם כך.

העיון פותח ברשימת פסוקים שהכותב מצא ראויים להתייחסות, ניתוח
ופירוש; בהמשכו מובאים פירושים לכל פרקי הספר והפיתוחים שמהם
נגזרות האקסיומות העומדות בבסיס התורה הפילוסופית, לרבות הצעות
מגוונות לקריאה ומקומות רבים המותירים פער מכוון; ובסופו מערכת
האקסיומות עצמה עם הסבר שיטתי של הרעיון הפילוסופי המקיף העומד
מאחורי הספר כולו.

פסוקים הדורשים עיון והתייחסות מיוחדים

הבל הבלים הכל הבל (א, 2)
מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש (3)
דור הולך ודור בא והארץ לעולם עמדת (4)
לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמע (8)
אין כל חדש תחת השמש (9)
אין זכרון לראשנים וגם לאחרנים שיהיו לא יהיה להם זכרון
(11)
ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמש הוא
ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו (13)
ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הללות ושכלות ידעתי שגם זה רעיון רוח
(17)
כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב (18)
לכה-נא אנסכה בשמחה וראה בטוב והנה גם הוא הבל (ב, 1)
לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה-זה עשה (3)
וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי
לבי שמח מכל עמלי וזה היה חלקי מכל עמלי (10)
ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות והנה הכל הבל
ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש (11)
וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך:
בחכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך וידעתי גם אני שמקרה אחד
יקרה את כלם (13-14)
כי אין זכרון לחכם עם הסכיל לעולם (16)
ושנאתי את החיים, כי רע עליי המעשה שנעשה תחת השמש, כי הכל הבל
ורעות רוח (17)
כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון ולאדם שלא עמל בו יתננו
חלקו גם זה הבל ורעה רבה (21)
אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפש טוב בעמלו (24)
מה יתרון העושה באשר הוא עמל (ג, 9)
מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה והאלהים יבקש את נרדף
(15)
מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע: [...] את הצדיק ואת
הרשע ישפט האלהים כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם (16-17)
כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה
ורוח אחד לכל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל (19)
וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו כי מי
יביאנו לראות במה שיהיה אחריו (22)
דמעת העשקים ואין להם מנחם (ד, 1)
ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה: יטיב
משניהם את אשר עדן לא היה אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה
תחת השמש (2-3)
כל עמל ו[...]כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו וגם זה הבל
ורעות רוח (4)
טובים השנים מן האחד (9)
כי ברב חלמות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא (ה, 6)
אהב כסף לא ישבע כסף [...] גם זה הבל (9)
לשאת את חלקו ולשמח בעמלו זה מתת אלהים היא (18)
איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל
אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכל ממנו כי איש נכרי יאכלנו זה
הבל וחלי רע הוא (ו, 2)
טוב מראה עיניו מהלך נפש [...] גם זה הבל ורעות רוח (9)
כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו ויעשם כצל אשר
מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו תחת השמש (12)
טוב כעס משחק כי ברע פנים ייטב לב (ז, 3)
אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה כי לא מחכמה
שאלת את זה (10)
כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה (12)
ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו (13)
ביום טובה היה בטוח וביום רעה ראה גם את זה לעמת זה עשה האלהים
על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה (14)
יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו (15)
טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך כי ירא אלהים יצא את
כלם (18)
כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (20)
כל זאת נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני: רחוק מה שהיה
ועמק עמק מי ימצאנו (23-24)
ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים
ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה (26)
מי כהחכם יודע פשר דבר (ח, 1)
פי מלך שמור [...] ועל דברת שבועת אלהים [...]: כי כל אשר יחפץ
יעשה (2-3)
לא ימלט רשע את בעליו (8)
יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה
הרשעים ויש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים ואמרתי שגם זה הבל
(14)
מקרה אחד לצדיק ולרשע [...]: זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי
מקרה אחד לכל (ט, 2-3)
כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת: כי החיים יודעים שימתו
והמתים אינם יודעים מאומה (4-5)
לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את
מעשיך (7)
כי לא ידע האדם את עתו [...] כהם יוקשים בני האדם לעת רעה
כשתפול עליהם פתאם (12)
טובה חכמה מגבורה [...]: דברי חכמים בנחת נשמעים מזעקת מושל
בכסילים [...]: וחוטא אחד יאבד טובה הרבה (16-18)
לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (י, 2)
אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון (11)
תחלת דברי פיהו סכלות ואחרית פיהו הוללות רעה (13)
שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו (יא, 1)
לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל (5)
כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכלם ישמח ויזכר את ימי החשך כי
הרבה יהיו כל שבא הבל (8)
וזכר את בוראיך בימי בחורתיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגעו
שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (יב, 1)
וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (7)
דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד
(11)
ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר
(12)
סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל
האדם: כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם
רע (13-14)

פיתוחים אקסיומטיים

פרק א'
4. "דור הולך ודור בא" - הקיום האנושי הוא בר-חלוף. "והארץ
לעולם עמדת" - הקיום של דברים מסוימים אינו בר-חלוף, אלא
בר-קיימא, תמידי.
5-7. כמו כן מודגשת המחזוריות שבטבע. הנחלים הזורמים לים
והוא אינו מתמלא - דבר מתמיה. השמש שואפת להגיע למקום
מסוים. אין הכוונה בהכרח שהדבר מחוסר משמעות, אלא שחוקי הטבע
הכופים את המחזוריות הם מופלאים, נהדרים ואין בכוחו של האדם
לשנותם (1). אין בכוחו של האדם לשנות סדרי תבל בעמלו.
8-10. אין כל חדש תחת השמש - לא זו בלבד שאין בכוחו של האדם
לשנות סדרי תבל, אלא שאף אין ביכולתו ליצור שום דבר שלא נוצר
לפניו (2), היינו לחדש בעולם בכלל או ביצירתו כלפי
זולתו.
11. הדבר נובע במיוחד מנטיית בני האדם לשכוח (3), כך שמעשיהם
של הקדמונים נשכחים ונעלמים וכך יהיה גם עם מעשינו בהווה,
למרות שאנו מבקשים שלא יהיה זה כך. שאיפה זו נובעת
מאגואיזם.
13. הנטייה הטבעית של האדם לחקור ולנסות להבין את סביבתו היא
דבר רע (ניתן לראות בה מבחן אלוהי) שנתן לו אלוהים.
הרציונאל הוא רע (4).
18. החכמה והדעת אינן מאפשרות לאדם אלא לראות ביתר בירור את
הכאב, הצער והמכאוב שבחייו וקיומו. ככל שמתרחבת הידיעה
האנושית, מתרחבת ראייתו את הדברים השליליים (5). על ידי
הידיעה, האדם מבחין כמה חסר לו למעשה.

פרק ב'
1,3. לנוכח כישלונה של החכמה, אפשר לנסות הוללות ושמחה חסרות
סיבה ממשית אלא שאף תענוג זה הוא הבל. שמחת החיים (הרגילה
והשטחית) אינה יכולה להספיק לאדם (6). זאת, מכיוון שאין בשמחה
תועלת. התועלת, אפוא, היא המידה שבה מעשים הם ראויים.
3-10. אולם רק על ידי הבדיקה הניסיונית יכול קהלת להסיק
שהסכלות פסולה. האם אפוא שמח קהלת מן התענוגות שהשיג, או מן
העובדה שהשיג אותם? ההנאה מן התענוגות היא דרכו של האדם
ליהנות מעמלו (7). ההבחנה בין שני מושגים אלה אינה פשוטה -
ניתן לפרש שהכוונה היא שהתענוגות מאפשרים לאדם ליהנות גם כאשר
אינו חווה אותם, כלומר מותירים בו דבר-מה שהוא יכול להיתלות בו
כאשר הם כבר אינם.
11. כל מעשי האדם ועמלו, למרות שמסבים לו שמחה, אינם מעניקים
לו כל מותר (8) ואין להם משמעות. השאלה, לפיכך, היא איזה מן
יתרון ומשמעות מחפש קהלת?
13-14. לחכמה יתרון על פני הסכלות כיתרון האור על החושך. החכם
הולך במסלול חייך ורואה את כל המתרחש, לרבות סופו, ויודע את
גורלו. הכסיל אינו יודע והוא פוסע בחשכה. למרות זאת, היתרון
הוא מטעה מטבעו, היות שגורל אחד לשניהם - מוות. כיוון שמכאן
מתחייב שהחכמה אינה מועילה, היא הבל; אין יתרון לחכמה על פני
הסכלות (9). כמתחייב מ-(3) גורל הכסיל להישכח ממש כשם שגורל
החכם להישכח, ולכן אין בחכמה יתרון. נבחנים אפוא שני אספקטים:
המוות עצמו, ומה שיבוא אחריו (הזיכרון).
17. החיים, מאחר שהם ריקים ממשמעות, אינם ראויים. לפיכך הם
שנואים ולא רצויים. אין בחיי האדם דבר-מה בעל ערך כלשהו
(המספק לו רצון לחיות) (10).
18-19. התקווה לעמול למען הדורות הבאים אינה מעודדת מפני
שהיורש עלול להיות כסיל. על כן אין שום יתרון בעמל כיוון שלא
בהכרח יהיה למי להעביר את פרותיו. אי-הוודאות היא מנת חלקו של
האדם, והיא ההופכת את מעשיו לחסרי פשר. האם פוסל קהלת בזאת את
הדטרמיניזם? האם יש לכך שריד במקומות אחרים?
21. תורת הגמול עלולה שלא לפעול (11), כלומר לא בהכרח העמל
יקבל גמול בעוה"ז בעד עמלו, ולעומתו העצל עשוי ליהנות בכל זאת.
הכשרון והידע אינם מבטיחים דבר בפני עצמם.
23. כל ימי האדם מכאוב וכעס (במיוחד אם הוא חכם יותר מאחרים).
קביעה זו קשורה כנראה לבעיה המטאפיזית של אי-הוודאות
ואי-ההנאה (שבהמשך הופכת לאי-היכולת לקבל את חלקו).
24-26. מתקיים כאן דיון (מתפתח) המורכב משלושה רעיונות: א.
אין לאדם כל תכלית ופשר ולכן עליו ליהנות הנאות חומריות
(="אכול ושתה"); ב. אם מאת אלוהים הכל, יש משמעות למעשים
(=הגמול); ג. ישנה מקריות אבסורדית בחלוקת הנכסים החומריים
והרוחניים; ולפיכך בני האדם אינם יכולים באופן מכוון לשנות את
גורלם (12). השווה גם (1). דרך אחרת לפרש היא הקביעה שאין על
האדם לצפות לטוב יותר מההנאה ממה שיש לו - שכן זוהי דרכו של
העולם. עמלו של האדם נועד להנאתו, ובני אדם ראויים נהנים
מעמלם, בעוד שאחרים מבקשים לעצמם רווחה (חומרית ורוחנית) נוספת
ולפיכך מאבדים את ההנאה.

פרק ג'
1-9. לכל דבר בעולם זמן גזור וקבוע מראש שידוע לאלוהים (13).
אין בכוחם של מעשי האדם לשנות זאת, מאחר שחיי האדם סופיים
ולפיכך לא יוכל לעולם לעמוד על כל הגורמים למה שמתרחש, כיוון
שאין לו כלים לדעת את כל שקרה בעבר. כל דברי הימים מראש ועד
סוף קבועים מראש.
12-13. מה שנותר לאדם הוא לשחק את ההצגה ולפעול מתוך נהנתנות.
על האדם להסתפק בנהנתנות על אף שאינה מעניקה יתרון (=מותר)
(14). השווה גם (6), (8).
16-17. אין בעוה"ז צדק ובבית המשפט הצדק מעוות יותר מכל מאחר
שמורשע הצדיק והרשע זוכה בדין. אולם בבית משפט של מעלה בפני
אלוהים) יש דין צדק - אלוהים יעשה את המשפט בשעתו (15).
השאלה אפוא האם לא מדובר כאן באירוניה מרה - שכן זוהי הודאה
בכך שבעוה"ז האדם לא יוכל ליהנות מהמשפט האלוהי. רק כך אקסיומה
זו מתחברת לגישה הכללית.
19-21. מכיוון שממעשי האדם לא צומחת כל תועלת, אין מותר האדם
מן הבהמה (16). האדם אינו משיג לאחר מותו תוצאות טובות יותר
מאלה שמשיגה הבהמה. האמונה בעליית הנפש ותחייתה אינה מבוססת על
ידיעה רציונאלית. זהו מקור הידיעה היחיד האפשרי, בניגוד
לאמונה חסרת היסוד!
22. על האדם לשמוח בחלקו וליהנות מן ההווה כל עוד יכול,
מכיוון שלא יוכל לראות את תוצאות מעשיו בעתיד (לאחר מותו).

פרק ד'
1. קהלת מוחה על גורל העשוקים בעוה"ז שאין להם מנחם. לאמור,
הוא אינו רואה אפשרות לתיקון ושיפור המתרחש בעולם. הכל צפוי
והרשות אינה נתונה!
2-3. חיי האדם (על כל הסבל שהוא עובר) גרועים מן המוות, מוטב
לו לאדם אפילו ממוות, שלא להיוולד כלל (17). מאחר שאין
פתרונים לבעיות העולם, אין כל יתרון (=תועלת) במעשי האדם כדי
לעזור לפתרונן, וכך אין לחייו תוחלת. כלומר אפילו אם נניח
שהאדם סובל אך מתקן את העולם, ובכך נמצאת לו משמעות, הרי
שאפילו זה לא נכון, כיוון שאין לו כל סיכוי לתקן.
4. המניע לפעולותיו של האדם (=עמל, כשרון) הוא הקנאה (=יצר
התחרותיות) (18). עם זאת, הקנאה היא רגש שלילי המביא להרס
עצמי. הווה אומר, מצוקת האדם כרוכה בכך שהדבר היחיד המסייע לו
להעניק לחייו משמעות, אף מביא לחורבן פנימי בו.
5-6. אף על פי שאין עצת המחבר לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות
כלום, הרי שמוטב להשיג דברים בנחת מאשר בעמל קשה של שאיפה
למקום מסוים (כלומר להסתפק בהישגים גם אם אינם יוצאי דופן).
8-12. קהלת מייעץ לבני האדם לא לחיות חיי בדידות אלא לתקשר
ולחבור לבני אדם אחרים. יחד יוכלו לעזור זה לזה בשעת צרה
ובשעת שלום. שיתוף הפעולה עם פרטים אחרים הוא הכרחי (19).
13-16. יש בחכמה אפילו כדי להוריד מלך ממושבו על ידי צעיר
(עני) מסכן.

פרק ה'
1-6. סיכומן של עצות קהלת בעניין ההתנהגות כלפי האל שיש לירא
אלוהים (והדבר חשוב יותר מכל ענייני הפולחן הטקסיים
האחרים).
7. השחיתות נובעת מן ההירארכיה החברתית (20). פקיד יושב מעל
פקיד = מערכת ביורוקרטית שאי אפשר לחדור, ואין זה נמנע.
9-10. תאב הבצע לעולם לא יוכל להיות שבע רצון לחלוטין; וכל
הנאתו היא מן ההתבוננות במה שהשיג כבר. השווה (7), חלק שני.
12-19. בחייו, הקמצן לא ידע ליהנות בכלל מפרות עמלו, ואם במקרה
יאבד כל רכושו הרי שלא יעביר כלום אפילו לבנו וכל עבודתו תהיה
לשווא. על כן מחדד קהלת את עמידתו מאחורי ההנאה והשמחה בכל
מעשה ידי אדם. שמחת חיים (=הנאה) זו תלויה ברצון האל (21).

פרק ו'
2-6. אדם שלא מצליח ליהנות בחייו מעושרו, גורלו של נפל (=עובר
שהופל) טוב מגורלו. כלומר, אם האדם אינו נהנה מן ההישגים שלו,
הם לריק, כאילו לא חי את חייו בכלל.
9-11. על האדם להסתפק במה שיש לו ולא לכמוה לבטל את הגזירה
האלוהית (22), שכן איננו יכול לעשות זאת (השווה גם (1)).
הדיון, התלונות, האכזבה לא יביאו לאדם כל תועלת. ועל כן מוטב
לו לשמוח בחלקו מאשר להתייפח על רוע גורלו, כיוון שזה לא
מועיל.
12. אף אילו הייתה לאדם היכולת לשנות את גורלו, הרי מפאת
אי-ידיעה היה עליו לוותר על כך (23). הווה אומר, כיוון שהאדם
בעל יכולת ידיעה סופית, הוא לא יכול לחזות את כל השלכות מעשיו,
והשינוי של גזירת הגורל עשוי להתנקם בו כיוון שלא ישכיל לחשבו
עד התום.

פרק ז'
1-6. דברים המעוררים עצב טובים מדברים המעוררים שמחה (24).
זאת, מכיוון שהם מעידים על ירידה עמוקה יותר להבנת חוסר
המשמעות. ומתגלמת כאן הסתירה שבאבסורד - שהרי אם אין משמעות,
ה"ירידה לעומק הדבר" אינה מסייעת ולא יכולה להוות תחליף להעדר
המשמעות. בנוסף, פוסל קהלת בזאת את החנופה. קישור אפשרי:
החנופה נותנת לאדם אשליית שמחה, שלמעשה אינה מבוססת על יסודות
איתנים במציאות. דווקא הרע שאנו עשויים לשמוע, סביר להניח
שיהיה הנכון יותר.
7-10. קהלת משבח את ארך-הרוח לעומת גבה(=קצר)-הרוח. החכם אינו
צריך לכעוס ולהלין כל העת, ואינו צריך לחפש בעבר דברים הטובים
מן ההווה (השוואה חסרת ערך). העבר אינו יכול להיות טוב מן
ההווה (השווה (1), (2) - שהרי אין כל חדש תחת השמש). זו טענה
בעלת ערך כיוון שזולת העובדה שאין האדם יכול להשיג בעתיד דבר
טוב מכפי שיש לו בהווה, הוא יכול להתנחם בכך שלכל הפחות בעבר
לא היה טוב יותר. זוהי ירידה לפסיכולוגיה ההשוואתית של האדם.
11-12. החכמה טובה בשילוב עם העושר, אך היא טובה ממנו מכיוון
שהיא מאפשרת לרכוש עושר (="תחיה בעליה").
13-14. גם כאשר מעשה האלוהים נראה לנו מעוות, לא נוכל לתקנו
(25). מה שמתרחש הוא תמיד הנכון והראוי, כיוון שהוא בהשגחת
האל; דבר זה מסיר את הקרקע תחת כל אמות המידה המוסריות. אין
טעם לשפוט את המתרחש כיוון שהכל מידי האל, ועל האדם לחפש את
קנה המידה לנכונות פעולותיו בתחום אחר מתחום המוסר. לדוגמא,
בתחום היעילות, החכמה, וכו'. על האדם לשמוח ביום טוב וביום רע
לזכור כי הכל מעשה ידי האלוהים ומכיוון שאינו יודע לרדת לטעם
האמיתי של המעשה, עליו לחדל להלין ולרגוז.
15. קהלת מבטל את היחס הסטנדרטי לתורת הגמול, באופן סופי וגורף
(השווה גם (11)). עם זאת, הצדיק עודנו צודק, והרשע עודנו רשע,
על אף שמקור אמות המוסר אינו נעוץ בתועלת. מקור המוסר הוא
אלוהי ויש לקיימו למרות שאינו מבטיח תמורה. מדוע אם כן?
16-18. קהלת מנפץ את הכלים בטענה שיש לשלב בין הטוב (=צדק,
חכמה) לבין הרע (=סכלות) (26), כיוון שהן החכמה המופרזת
המבודדת (="תשומם") את האדם מן החברה והן הסכלות המסכנת אותו
אינן טובות בפני עצמן. זהו דבר העומד בסתירה מוחלטת לתפיסה
המקובלת, על פיה קיימים צדיקים גמורים, או לכל הפחות אנשים
שקרובים מרחק פסיעה משלמות מוחלטת זו. אולם אם אמנם אין גמול,
ומעשי העוה"ז חסרי ערך ומשמעות, כמו חיי האדם - הרי שאין טעם
לחתור לאידיאל המוחלט. מבחינת התועלת, טוב לאדם לנהוג בדרך
המובילה אותו למטרתו, ואין קשר בינה לבין קריטריונים מוסריים
בתחום הצדק והרשע.
19. מעמיד בספק את הגישה בפסוקים הקודמים, כיוון שמצביע
(בפתגם) על חשיבותה של החכמה והעזרה שהיא יכולה להושיט. הרעיון
(26) המובע לעיל שרידי ואינו מעוצב די הצורך.
20-22. אין אדם מושלם (שאינו חוטא לעולם) ולכן יש לנהוג
במידת הסלחנות כלפי חטאיהם של אחרים (27). הערך העליון אינו
החתירה אל הצדק המוחלט, כי אם אל האנושיות המקסימלית; אם
האדם אינו יכול להימנע מחטא, יש לשפוט אותו על כך בחומרה מועטת
יתר.
23-24. החכמה האנושית אינה יכולה להיות מושגת, והשכל האנושי
תופס באופן מוגבל (28). אפילו אם נדמה לאדם שהוא השיג את
החכמה, הרי היא רחוקה ממנה, משום שיכולת התפיסה שלו מוגבלת.
דבר זה מציג את החתירה אחר החכמה באור אבסורדי, השווה גם
(26).
26-29. האישה היא הדבר הרע מכל, מלא הרבב ורק ה"טוב לפני
האלהים" (לא ברור האם הכוונה לבר-מזל או לצדיק) יימלט ממנה.
החוטא יילכד ברשתותיה הפרושות. מבין אנשי העולם, אפשר למצוא
גבר אחד טוב (=מושלם) מבין אלף, אבל אישה אי אפשר. יש בה רבב
אימננטי שלא ניתן למחותו. לפסוק האחרון שני פירושים סבירים:
א. אלוהים ברא את האדם ישר והוא הולך בדרכים אסורות בגלל עיוות
חברתי מסוים; ב. האדם ישר אבל האישה (=חווה) מסיתה אותו מדרכו
(="ביקשו חשבונות רבים"). המקרה השני מתיישב עם הנאמר לעיל,
הראשון מהווה ביקורת חברתית נוקבת. בכל אופן, זוהי תיאודיציה
מפורשת - אלוהים אינו "אשם" ברע שבני האדם מביאים על עצמם
במעשיהם. זאת, למרות הנאמר לעיל (השווה למשל (25)) שהכל מידי
האלוהים. ההסבר היחיד המניח את הדעת הוא שקיים קנה מידה אלוהי
כלשהי לשיפוט מעשי האדם, ועל פי התנהגותו נקבע לו גמול. אלא
שכיוון שאין האדם יכול להפוך מודע לדרכי ההערכה של האל, אין
הוא יכול לפעול באופן מכוון על מנת להביא על עצמו את הגמול ולא
את העונש.

פרק ח'
1. פסוק סתום. החכם יודע "פשר דבר" אך לא ברור למה הכוונה.
לנוכח ניתוח אטימולוגי והשוואתי, אפשר שמדובר בפתרונות של
חלומות או כל דבר אחר שהוא סתום ובלתי מובן. לאמור, החכמה
מאפשרת התמודדות עם דברים סתומים ולא מובנים לכאורה (29).
ראוי לזכור שבפני עצמה החכמה אינה מעניקה יתרון (=תועלת מעבר
לחיים בעוה"ז) כי אם הנאה.
2-4. קהלת מציע שלא להמרות את פי המלך (כשם ש/וגם את שבועת
האלוהים) מאחר שהשלט יעשה כל מה שחפץ בין כך ובין כך (30).
אם מדובר בהשוואה בין המלך לאלוהים, הרי זהו צעד אפיקורסי
ביותר. כשם שמעשה המלך לא יימנע אם נמרה את פיו אם לאו, כך אין
טעם להמרות את פי האל, כיוון שמעשיו אינם בשליטתנו. איש אינו
יכול לומר למך מה לעשות - זוהי מערכת חברתית מסוימת שבה יש
להיכנע לעריץ מתוקף שלטונו. ושוב השוואת האלוהים לשליט עריץ
מתבקשת - והתחושה היחידה שאפשר לחוות כלפיו היא שנאה מהולה
בפחד (=יראה).
5-9. א. (פירוש טקסטואלי) החכם יודע כי תבוא עתו של העריץ, על
כן הוא מתבקש לנהוג בסבלנות ולפעול בצורה הגיונית ושקולה תחת
העריץ. ביום מן הימים תגיע הנקמה והשליט יאבד את השלטון. ב.
(פירוש פילוסופי-חופשי) לכל חפץ עת (השווה (13)) וזהו הנגע הרע
של האדם (המגביל את חירותו שכן כך אין לו חופש בחירה). האדם
אינו יודע מה שיהיה אחרי מותו, ואין מי שיגיד לו זאת (השווה
(14)). האדם אינו שולט ברוח (=נשמה, נפש) כלומר איננו יכול
למנוע את מותו ואולם הרשע לא יציל את בעליו (31) - אקסיומה
הסותרת לכאורה את (11), (12); אולי הכוונה בפני בית דין של
מעלה. כך, כשם שהשליט העריץ יאבד את השלטון (והעריצות היא
תכונה אינהרנטית של העריץ), הרשע יאבד את יכולתו למעשי רשעות
(שהיא תכונתו האינהרנטית גם כן).
10-14. על פי קהלת, ישנם אמנם רשעים שטוב להם וצדיקים שרע להם.
מאחר שהעונש על עבירות אינו ממהר להגיע (פסוק 11), בני האדם
נוטים לעשות רע - שיקול התועלת אינו עומד לנגד עיניהם. למרות
זאת, קיים צדק אלוהי שיש ממנו יוצאי דופן (32), למרות שאין
בכוחו של האדם לדעת מדוע זה כך.
15-17. נותר לאדם רק לשמוח וליהנות (השווה (14)) ואין לו טוב
ממה שיש תחת השמש. אדם המתעסק יתר על המידה בענייני חכמה והבנה
"לא יוכל לישון בלילה" (משל; השווה גם (5)). אין ביכולתו של
האדם להבין/לתפוס (="למצוא") את המתרחש בעולם לאשורו (השווה
(25), (28)) ואפילו החכם המתיימר לדעת - אינו יודע, אלא משלה
את עצמו.

פרק ט'
1-6. המוות (="מקרה אחד לכל") הוא סוף החיים של כולם, ואין
אף אחד שיוכל להימלט ממנו (השווה (9) - החכמה אינה יכולה להציל
ממוות בסופו של דבר ולכן אין בה יתרון). המוות הוא הרעה
הגדולה ביותר; החיים, כל חיים - עדיפים על פני המוות, מכיוון
שטובה הידיעה הפסימית על אי-ידיעה מאום (33). האנלוגיה היא
בכך שהחיים יודעים שימותו, ואילו המתים אינם יודעים יותר כלום,
וכן נשכח זכרם (=אין להם שכר) וכל רגשותיהם אבדו במחשכי קברם,
ולא תהיה להם עוד הנאה (=חלק) מן הנעשה על הארץ.
7-10. סיבה נוספת לשמוח בחיים נעוצה בכך שאם האדם מסוגל
ליהנות מן החיים (=לשמוח), אזי הדבר מעיד על כך שמעשיו מצאו חן
בעיני אלוהים (34). השווה גם (21). כך יש לנהוג מאחר שבשאול
אליו הולך האדם לאחר מותו כבר אין כל ערך למעשיו (ושם לא יוכל
לסבר עוד את פני האל; כלומר גם אם בית הדין של מעלה ישפוט את
האדם על פי מעשיו בעוה"ז ואין לאדם דרך לדעת מה טוב ומה רע
בעיני בית דין זה, הרי עדיין מובן שעליו לפעול בעודו בעוה"ז
כיוון שבמקום אליו הולך לאחר מותו אין לו יכולת לפעול כלל).
למעשה ערך בפני עצמו, ולא בפני תוצאתו (35).
11-12. תכונותיו של האדם באשר הן אינן מבטיחות לו הצלחה
בעוה"ז (36). זאת, גם כיוון שלבסוף כולם ימותו וגם כיוון
שהפעולות המוצלחות של האדם הן אבסורדיות ומקריות (="מקרה",
"פגע") או לחלופין קבועות מראש (גזירת האל) ולכן הכישורים
אינם רלוונטיים להן. איחוד שתי התפיסות מוביל לקביעה שהפעולות
הן קבועות מראש אבל נדמות לאדם אקראיות, כלומר כאלה שאין קשר
בין פעולותיו או סגולותיו לבין הצלחתן.
14-18. החכמה עדיפה מגבורה, אלא שנקל שתאבד ולא יבחינו בה
(בניגוד לגבורה). לחכמה גם החסרון ש"חוטא" (=סכל) אחד יכול
להשמיד את פרותיה של חכמה מרובה. כך, הסכלות איתנה מן החכמה
(37). החכמה, לפיכך, אינה מתבלטת ולא תמיד מביאה לבעליה
יתרונות תועלתניים מידיים, במישור החברתי (לעומת המישור
הפנימי).

פרק י'
2-9. הימין מסמל את הדרך ה"נכונה" שבה בוחר החכם. בהמשך מתרחב
המשל: א. הסכל נוטה להפגין את סכלותו, שכן בכל דרך בה ילך
הסכל, תחסר לו החכמה (38) - הווה אומר, לא ניתן להתחמק
מהעדרה; ב. (פסוק זה מובא בתור חלק ממכלול עצות ליועצו של
השליט) הסכל יעזוב את השליט כאשר הלה יכעס עליו, ובכך ישתנו
סדרי המלכות - הסכלות תעלה למרומים, העבדים יקבלו שררה והשרים
"הלכים כעבדים" (להדגים את אי-ההגיון ואי-היעילות במעשי
הסכל); ג. בכל מעשה שיעשה ייכשל הסכל בגלל סכלותו.
10. יתרון החכמה הוא בכך שהיא מאפשרת להכשיר את המכשיר
למלאכה. החכמה מכשירה את האדם לחיים (39). הווה אומר,
החכמה מעניקה לאדם את הכלים להתמודד עם המציאות שהוא עומד
להפוך חלק ממנה, ולמצוא את הפתרונות היעילים ביותר (=מכשיר
יעיל).
11. לפסוק סתום זה שני פתרונים עיקריים: א. אם הנחש מכיש מבלי
שמשמיע קודם לחשו (=צליליו האופייניים), הרי שהוא "מצליח". לא
כך הסכל הפטפטן שלא יינצל מהכשתו (בגלל פטפוטיו המושכים את
הנחש?). לאמור, הסכלות לא עוזרת גם אם היא מופגנת (40-1);
ב. אם הנחש מכיש בלעדי שהחכם השמיע קודם לחשו (נגד הנחש), אין
זה עוזר. לאמור, אין יתרון לחכמה שאינה מנוצלת (40-2). המשל
בא להראות את הפער התהומי בין החכמה לסכלות - שעה שהחכמה הלא
מנוצלת כמוה כאפס וכשהיא מופגנת היא עשויה להפוך עולמות,
הסכלות דווקא כאשר היא מופגנת, יוצאת בעוכרי בעלה.
12-15. הרחבת משלי הכסיל: א. הכסיל מתחיל בסכלות ומסיים
בהוללות רעה; ב. הכסיל מדבר על דברים שאין בכוחו של האדם
לדעתם (כגון: מה שיהיה בעתיד). השאלה הרטורית "מי יגיד לו?"
פירושה - מנין לו? מי אמר לו?; ג. הכסיל מתייגע מעמלו (והרי
דווקא העמל שנהנה מעבודתו הוא החכם). סוף הפסוק - "אשר לא ידע
ללכת אל עיר" - סתום.
16-17. קהלת מתאר ארץ אשר נשלטת בסכלות לעומת ארץ תקינה,
הנשלטת בחכמה. בארץ בה שולטת הסכלות המלך הוא נער (=עבד)
והשרים אוכלים (אפילו) בבוקר (=מתהוללים במשך כל היום
בסעודות דשנות). בארץ התקינה המלך הוא בן-חורים (=אציל)
והשרים אוכלים "בעת" (הנכונה) והם גיבורים ולא שתיינים.
משמעותו של תיאור זה היא עבור הלמדים את החכמה על מנת לשלוט
בממלכה, לעוץ למלך ולהשתתף בחיים החברתיים. קהלת מזהיר מפני
הסכלות בתחום זה, כמו ביתר תחומי החיים.
18-20. קהלת מוחה נגד העצלות (ו"שפלות הידיים") - שהיא הרסנית.
יש לפעול כאשר יש צורך בכך (41). בהמשך עץ כיצד להתנהג לגבי
המלך והעשירים (=התקיפים) - לא לקללם אפילו כאשר הנך בטוח
שקולך לא יישמע, מאחר שהוא עלול להישמע בכל זאת (="כי עוף
השמים יוליך את הקול"). הזהירות חשובה אבל אין להימנע מפעולה
כשחייבים - וזהו הקישור להמשך.

פרק י"א
1-6. פתגמים המציינים שלוש נקודות עיקריות: א. יש לפעול
בזהירות ובצורה מחושבת (בכדי להשתדל להרחיק את ה"מקרה" שיפגע
בך). כלומר, מכל דרכי הגורל, יש לפסול כמה שיותר דרכים
שליליות ולבסס כמה שיותר דרכים חיוביות (42); ב. עם זאת,
את הקבוע מראש אי אפשר לשנות (סתירה?!); ג. זהירות יתר אינה
לטובה - מאחר שהיא מונעת מן האדם לפעול (השווה (41)). אי אפשר
להתחשב בכל, ואפשר רק להשתדל לבטל את הסיכוי לפורענות. למרות
שאין האדם יכול לבטוח בעתידו לחלוטין, אל לו להימנע מפעול.
מאחר שאין האדם יודע מהי העת המתאימה לכל פעולה (השווה (13))
ואינו יכול לשנות זאת (השווה (1)), עליו לפעול בכל עת בציפייה
דרוכה לזמן הנכון. אין כאן אפשרות תיאורטית של שינוי הגורל -
אלא חיוב של חיים מתוך דריכות על מנת שלא לפספס את ההזדמנות
כאשר היא עתידה לבוא.
8. במהלך החיים על האדם לשמוח בחלקו מכיוון שימיו בקבר יהיו
ארוכים מימי חייו. על כן כל דבר, כולל ההנאה, הוא הבל (=בר
חלוף). זהו סיכום נוסף מדוע ראוי להעריך את החיים וליהנות מהם
- כיוון שיבוא להם סוף ולאחר מכן לא ניתן יהיה כבר להשלים דבר.
בין אם ישנם חיים אחרי המוות ובין אם לאו (קהלת לא מתייחס
לנקודה זו בנחישות ראויה), האדם לא יוכל לשנות בהם את אשר השיג
בעוה"ז - ולפיכך עליו לפעול מתוך ידיעה ברורה שלא ניתן להשיב
את הגלגל לאחור.
9. פסוק זה מאפשר שני פירושים: א. על האדם לסייג (=להגביל
עצמו) בהנאותיו מכיוון שיש דין אלוהי לפניו (השווה (14) - ועל
ידי כך נסתם הפתח שנפרץ לניהיליזם, נגד נהנתנות חסרת רסן); ב.
על כל המעשים יבוא האדם למשפט ועל כן אין בכוחו לשנות דבר
(ההליכה בתלם בלתי נמנעת לפיכך - השווה (12)). זהו פיתוח הבא
להדריך את האדם אך הסותר אקסיומות קודמות. אם אין בכוחו של
האדם לשנות את גורלו, מדוע עומד עליו למשפט? על מנת שהמשפט
יהיה משפט האמיתי ולא בית דין שתוצאותיו ידועות מראש ("אדוני
השופט, אין בחירה חופשית ולכן לא בחרתי לפשוע אלא זה נגזר
עליי" - "אדוני הנאשם, עליי נגזר לפיכך להרשיע אותך") - זה
צריך להיות בית דין של מעלה, שבו אלוהים יכול להכריע לכאן
ולכאן. אם כן, לא ניתנת תשובה לשאלה - על מה שופט האל את
האדם? ניתן להסיק בנקל שמדובר במשהו שאינו קשור למעשי העולם
בעוה"ז ואף אינו קשור לסגולותיו, כיוון שהן אלה והן אלה אינם
פרי בחירתו. אבל פרט לדברים אלה, אין לאדם דבר שהוא מודע אליו
ולפיכך יכול לקבל לגביו החלטות מודעות. אין מנוס מלהסיק שהאדם
נשפט על דבר שאינו מודע אליו ואינו יכול לקבל לגביו החלטות
מודעות - ואינו יודע מה המותר בתחום זה ומה האסור - מה שהופך
את בית הדין של מעלה לפארסה של "צדק אלוהי".

פרק י"ב
1. בשלב מסוים בחייו אין האדם חפץ בהם עוד (43). מסקנה
עגומה אליה מגיע קהלת נוכח הרהוריו על הגורל האנושי בחתימת
הספר, על אודות הזקנה והמוות המצפים לכולם.
7. במות האדם, גופו שב אל העפר (=מתכלה) ואילו נפשו שבה
לאלוהים שנפח אותה בגופו (44). אמונה זו סותרת באופן ברור את
האקסיומות האחרות, בכלל זה שאין מותר האדם מן הבהמה. ניתן
לומר שהנפש היא העומדת למשפט בפני אלוהים, אולם בכל אופן זה
סותר את הידיעה שאין דבר אחרי החיים בעוה"ז ושאין מותר האדם מן
הבהמה.
11. פסוק סתום. ישנם פירושים רבים אך ככל הנראה - החכמה יכולה
להיות מועילה אך גם כואבת מאוד. השווה גם (5).
12. קהלת מזהיר מפני "כתיבת ספרים" יתר על המידה. אין הכוונה
שכתיבת הספרים לא טובה בפני עצמה, כי אם שאין הכרחי העיון
ה"חכמתי" בכדי לחיות את החיים. על ידי כך מציין קהלת כי החכמה
אינה מעניקה שוב יתרון (השווה למשל (9)) ועל כן אינה הכרחית
לאדם ה"פשוט".
13-14. חתימת הספר היא בכך שכל מה שנותר לאדם הוא לירא ה'
ולשמור מצוותיו (45). זהו הדבר היחיד שחשוב והכרחי לאדם,
מכיוון שיעמוד למשפט בפני הבורא, על הטוב והרע שעשה. השווה
(15). נהוג לקבול על חתימת הספר בטענה שהיא אינה משתלבת באופן
הגיוני עם יתר הדברים, ובאופן מפורש לא נכתבה על ידי בעל יתר
הספר. עם זאת, זוהי אחת המסקנות ההגיוניות שניתן לגזור ממערכת
האקסיומות, ולכן היא קבילה באופן חלקי.

ניתוח מערכת האקסיומות

להלן מובאות 45 האקסיומות שנגזרו מפסוקי הספר. בסוף כל אקסיומה
מובאים מספרי האקסיומות הקשורות, כאשר האקסיומות הסותרות זו את
זו מודגשות ומספרי האקסיומות הסותרות מלוות בסימן קריאה. נקל
לראות שלמרות ההתרעות על הסתירות הרבות בפילוסופיה של הספר,
ישנן רק 10 אקסיומות הסותרות זו את זו. להלן ייעשה ניסיון
להביא סתירות אלה ליישוב או לסינתזה.

1. אין בכוחו של האדם לשנות סדרי תבל. חוקי הטבע הכופים את
המחזוריות הם מופלאים ואין בכוחו של האדם לשנותם. תוצאות מעשי
האדם אינן אלא אשליה. 25
2. אין ביכולתו של האדם ליצור דבר חדש.
3. נטייתם הטבעית של בני האדם היא לשכוח.
4. נטייתם של בני האדם להבין, לחקור ולהגדיל את הידע בעזרת
הרציונאל היא דבר רע. 28
5. הידיעה מאפשרת לאדם לראות יותר דברים שליליים והיא מצערת את
לבבו. 24
6. שמחת החיים חסרת המשמעות אינה מספקת לאדם את מה שהוא זקוק
לו באמת. 8
7. האדם יכול ליהנות מתענוגות, השגת מטרותיו או הנאה ממה שיש
לו.
8. למרות שהאדם שואף למצוא מותר (יתרון), ההנאה ההדוניסטית לא
מועילה לו בכך. 6
9. כישלונו הגדול של האדם הוא מותו. החכמה אינה יכולה למנוע
את גורלו של החכם, ועל כן אין היא מעניקה יתרון על פני הסכלות.
לכן היא הבל. 32!
10. הדברים ההופכים את חיי האדם לבעלי ערך אינם בנמצא.
11. העמל, החכמה וכל דבר אחר אינם מבטיחים גמול ותמורה. 32!
12. מעשי האדם אינם יכולים לשנות במכוון את גורלו בעוה"ז.
ישנה אקראיות בחלוקת ה"אושר". 42!
13. לכל דבר בעולם זמן גזור וקבוע מראש שידוע לאלוהים. אי
אפשר לשנות זאת. 1, 25. 42!
14. על האדם להסתפק בנהנתנות על אף שאיננה יתרון מאחר שלא יוכל
לראות את תוצאות מעשיו לאחר מותו. 6, 8
15. בית המשפט המכריע והמשמעותי שבו יישמר הצדק הוא בית הדין
של אלוהים.
16. אין מותר האדם מן הבהמה. 44!
17. טוב המוות מן החיים, ולא להיוולד כלל טוב משניהם (כיוון
שהאדם אינו מסוגל להתמודד עם הבעיות המוסריות שכרוכות בקיומו
בעוה"ז). 1, 2, 5, 15. 33!
18. המניע לפעולותיו של האדם הוא הקנאה.
19. שיתוף הפעולה עם פרטים אחרים הוא הכרחי ומועיל.
20. השחיתות (אי-צדק) נובעת מהמבנה החברתי (הירארכיה).
21. ההנאה מן העמל תלויה באל. 34
22. על האדם להסתפק במה שיש לו ולא ללכת אחר תאוות הלב לדברים
שאינם בהישג ידו, שלא נגזרו לו על ידי האל.
23. אף אילו הייתה לאדם היכולת לשנות את גורלו, לא היה כדאי לו
לעשות זאת מכיוון שאינו יודע מה הטוב בשבילו.
24. דברים המעוררים עצב טובים מדברים המעוררים שמחה. 5
25. מעשה האלוהים, גם כאשר נראה לנו מעוות, לא ניתן לתיקון
ולשינוי. 1, 13
26. על האדם לשלב בחייו בין הטוב לבין הרשע. הקיצוניות אינן
טובות משיקולי יעילות. 27
27. אין צדיק מושלם שעושה רק טוב ואינו חוטא. כן יש לפעול
בסלחנות, סבלנות וסובלנות כלפי חטאיהם של אחרים. 26
28. אין האדם מסוגל להגיע לחכמה מוחלטת. הנתפס בשכל האנושי הוא
מוגבל. 4
29. החכמה מאפשרת התמודדות עם דברים סתומים ובלתי
הגיוניים/מובנים לכאורה.
30. המלך יעשה כל אשר יחפוץ.
31. הרשע לא יציל את בעליו ביום הדין.
32. הצדק האלוהי קיים אולם יש ממנו יוצאי דופן. הסיבה לכך לא
ידועה לאדם. 4, 5, 11. 9!
33. המוות הוא הרעה הגדולה ביותר. החיים, כל חיים, עדיפים על
פני המוות. 17!
34. אם האדם נהנה מן החיים, הדבר מעיד על כך שהוא מצא חן בעיני
אלוהים. 21
35. למעשי האדם ערך בפני עצמם. מאחר שבני האדם מתים, אין ערך
לתוצאות המעשים. 1
36. תכונותיו של האדם אינן מבטיחות לו הצלחה. כולם מתים לבסוף,
ולכן התכונות אינן עוזרות. כמו כן, תוצאות המעשים בעוה"ז
מקריות או קבועות מראש ואינן קשורות לתכונות האדם. 1, 9, 11.
37. הסכלות חזקה מן החכמה שכן מעט סכלות הורסת חכמה מרובה.
38. בכל דרך בה ילך הכסיל, תחסר לו החכמה.
39. החכמה מכשירה את האדם לחיים.
40. הסכלות לא עוזרת גם אם היא מופגנת. בחכמה אין יתרון אם אין
היא מנוצלת.
41. על האדם לפעול כשיש צורך בכך.
42. מכל הסתעפויות דרכי הגורל, על האדם לבטל כמה שיותר דרכים
שליליות ולבסס דרכים חיוביות על מנת לשפר את סיכוייו בעוה"ז.
זהירות יתר אף היא אינה לטובה, מאחר שהיא מונעת מן האדם לפעול.
12, 13!
43. בשלב מסוים בחייו אין האדם חפץ בהם עוד.
44. במות האדם, גופו מתכלה ואילו נפשו שבה אל אלוהים שנפח
אותה בגופו. 16!
45. כל מה שנותר לאדם הוא לירא ה' ולשמור את מצוותיו.

הסתירות מתחלקות למספר מצומצם של תחומים עיקריים. סתירה אחת
היא בתחום הצדק האלוהי, כלומר מחלוקת בדבר האמונה בתורת
הגמול ובכך שבבית הדין של מעלה אלוהים יבוא עם כולם בחשבונו
הצודק. סתירה שנייה היא בתחום ההתייחסות אל החיים, כלומר
מחלוקת בשאלה האם החיים עדיפים על המוות לנוכח העיוותים הרבים
שקיימים בהם. סתירה שלישית היא בתחום הדטרמיניזם, כלומר
מחלוקת בדבר קיומה של גזירה אלוהית קבועה מראש שלא ניתן לשנות.
סתירה רביעית היא בתחום קיום הנפש, כלומר מחלוקת בשאלת קיום
מותר האדם מן הבהמה לנוכח אי-הביטחון בחיים לאחר המוות.

בנוסף, נקל לראות שבעיית הצדק האלוהי נכרכת בקלות עם בעיית
קיום הנפש, כיוון שבלא קיום חיים לאחר המוות אין טעם לדון על
משפט צדק שלאחר המוות (בית דין של מעלה); וכך גם בעיית
ההתייחסות אל החיים נכרכת בקלות עם בעיית הדטרמיניזם, כיוון
שאם הכל קבוע מראש בעוה"ז מיותרת ההתייחסות המוסרית לשאלות
הבחירה, והחיים מאבדים מתוכנם מן הבחינה שאין בהם דבר שביכולתו
של האדם לשנות. עם זאת, במקרה השני שתי הבעיות נפרדות יותר
מאשר במקרה הראשון.

שאלה נוספת העומדת לבירור בטרם תינתן תשומת הלב הראויה לסתירות
העיקריות היא שאלת ההתייחסות אל החכמה. בעל ספר קהלת רואה
בחכמה דבר אמביוולנטי, שמחד הוא מדהים ומעשיר, ומאידך אינו
מועיל, מדכא ומאכזב. אם אמנם נכתב הספר על ידי שלמה, או כל אדם
אחר שנחשב חכם בתקופתו, הרי שברורה אכזבתו מן החכמה - שהביאה
אותו אל הסבל הצפוי לו בימי זקנתו (עיין בפרק י"ב) ולא נתנה לו
מפלט ממנו בצורת תובנה עילאית כלשהי. הווה אומר, החכמה מהוללת
ומשובחת על ידי המחבר מתוקף התמדה בלבד, כשלמעשה הוא מכיר
בעובדה שאינה יכולה להועיל במיוחד בחיים האמיתיים, שפועלים על
פי חוקיה רק באופן חלקי. במלים אחרות, הוא קורא לאדם ללמוד את
החכמה ולדעת אותה, אולם לא לסמוך עליה בכל מצב שהוא, משום שאין
בה די כדי להצדיק אמונה עיוורת. החכמה הפרגמטית מקולסת מכיוון
שהיא מביאה תועלת; חכמה מכל סוג אחר, כגון הידיעה הפילוסופית
ה"טהורה", עלולה רק להזיק כיוון שהיא חושפת את האדם לתודעה
פסימית ומציבה אותו בתחום האבסטרקציות המנותקות מהמציאות.

במאמר מוסגר ראוי לציין שספר קהלת עמד על סף גניזה, והכנסתו
לכתבי הקודש הועמדה בספק גדול. בניגוד לטענה המקובלת שהספר
נכתב ונחתם על ידי שלמה המלך, לא ייתכן שנכתב בעת הזו. לשון
הספר פשוטה יחסית ומזכירה את לשון חז"ל, כלומר היא מאוחרת לכל
הפחות באלף שנים מתקופת שלמה. כך, אפילו אם כתב שלמה את הספר,
הוא לא היה זה שהעלה אותו על הכתב בגרסתו הנוכחית, ולפיכך זהות
המחבר נותרת עמומה ומעורפלת. אולם בכל אופן הטענה שהספר נכתב
בשנים האחרונות למלכות שלמה אבסורדית ומבוססת על בורות
קטסטרופלית בכל הקשור לחקר הלשון המקראית.

כך או כך, סכנת הגניזה שעמדה בפני הספר הייתה קשורה לאופן בו
הוא כופר במספר אמונות יסוד של המסורת הדתית, כדוגמת קיום הנפש
(מותר האדם מן הבהמה ואמונה בעולם הבא), חופש הבחירה ("הכל
צפוי והרשות נתונה"), משמעות החיים ותורת הגמול האלוהי. רק
בחתימת הספר, שבפירוש לא נכתבה על ידי מחבר הספר (כיוון שהיא
מדברת עליו בגוף שלישי וכתובה בניסוח אחר - דבר זה מוסכם גם על
הפרשנים המסורתיים), מצוין שהדבר החשוב ביותר הוא יראת ה'
ומשתמע מכך שכל האמור לעיל הוא במקרה הטוב - בליל חסר סדר של
עצות מועילות יותר או פחות, ובמקרה הרע - אזהרה חיה המעידה על
מה שעלול לקרות אפילו לחכם באדם אם "יחשוב יותר מדי". הצורך
בחתימה זו מעיד על כך שלדעת אלה שהוסיפו אותה בשלב בו הספר עבר
קאנוניזציה, הוא אמנם כופר בכל האמונות היסודיות שצוינו לעיל.
ואם אמנם כך הדבר, הרי שהסתירות בין האקסיומות, לכל הפחות
בתחומי קיום הנפש ותורת הגמול, הופכות ללא-רלבנטיות, מכיוון
שהמסר הנובע מהן, אפילו לדעת אלה המצדדים בקונפורמיזם של קהלת,
הוא אמביוולנטי במקרה הטוב וכופר בעיקר במקרה הרע.

נדמה שאין בכך די כדי לטעון באופן שאינו משתמע לשתי פנים שקהלת
דוחה את קיום הנפש ואת קיום תורת הגמול. הטיעון לעיל מספק רק
עילה לסברה שהקו הנון-קונפורמיסטי של קהלת עקבי יותר, אבל לא
מעמיד את הסתירה הדוקרת את העין על מקומה. עם זאת, זהו המקום
לבחון את האקסיומות שאין עליהן עוררין, המפרידה את תחום המוסר
מתחום ההנאה באופן כירורגי לחלוטין. במקומות רבים (השווה למשל
אקסיומות 7, 8, 10 ועוד רבות אחרות) קהלת טוען שאין משמעות
לחיים בתחום ההנאה, אבל גם לא ניתן למצוא אותה בכל תחום אחר.
את ההנאה עצמה הוא קושר לאלוהים כיוון שההנאה מן העמל מעידה על
כך שמעשי האדם טובים בעיני אלוהים. הדבר עדיין לא מבטל את הקשר
למוסר עד שנטען שעל האדם לשלב בחייו בין הטוב לבין הרע
(אקסיומה 26) - ועל ידי כך אובד הכלח על המוסר הקלאסי
והקריטריון היחיד שנותר לשפוט על פיו את מעשי האדם הוא ההנאה
לשמה. כיוון שאלה אקסיומות שאין להן אקסיומות סותרות במקומות
אחרים בספר, הרי שראוי לראות בהן את היסוד לפילוסופיה של קהלת,
ובמקרה כזה מתברר באופן חד-משמעי לחלוטין שתורת הגמול באשר היא
מבוטלת כל ערך הגותי, כיוון שהמוסר עצמו מבוטל כל ערך כזה.
בעיני אלוהים, לא המעשה המוסרי הוא הנכון והראוי; למעשה, אין
לאדם כל דרך לדעת מהו המעשה שימצא חן בעיני אלוהים אלא בדיעבד,
לאחר שכבר פעל ומצא שהוא נהנה מעמלו.

אולם עדיין לאחר שהוכח שקהלת פוסל את תורת הגמול, עדיין אין
עילה לטעון שהוא מבטל גם את קיום הנפש, או טוען טענה חד-משמעית
לגבי הדטרמיניזם. עם זאת, יצוין שחופש הבחירה כפי שהוא באה
לידי ביטוי בגישה האקסיומטית קשור אך ורק לסוגיית ההתנהגות של
האדם בבית הדין של מעלה - כיוון שאם אין לו הבחירה, הרי שאין
אפשרות לשפוט אותו על מעשיו. אולם אם מבטלים את נקודת ההנחה
שבית הדין של מעלה קיים (כי הרי המשפט שם לא יתנהל כך או כך על
פי תורת הגמול, ולפיכך אין בו צורך מכיוון שההנאה היא דבר
שהאדם מקבל כבר בעוה"ז ואינו זקוק לעוה"ב בכדי לבוא על
סיפוקו), הרי שאין צורך פילוסופי בקיום הנפש או בקיום הבחירה
החופשית. על פי תער אוקאם, המבקש לפסול הוספת הנחות שרירותיות
שאינן מסבירות דבר למערכת ההנחות הקיימת, יש לפסול את קיום
הנפש ואת חופש הבחירה כתוספים מיותרים. הדבר היחיד שמצדיק את
קיום הנפש ואת חופש הבחירה הוא תורת הגמול, בית הדין של מעלה -
ונקל לראות שבהשתחררו ממעמסת תורת הגמול, יכל קהלת בלא כל קושי
לחלוף על פני משוכת ההנחות המיותרות גם כן.

במקום אחד (אקסיומה 42) רומז קהלת לגישה על פיה האדם צריך
לחיות את חייו כאילו הרגע בו הוא יכול לשנות את גורלו כבר
הגיע. רוצה לומר, ישנו רגע ממשי בחיי האדם בו הוא יכול לנהוג
בניגוד לגורל הקבוע מראש, אך אינו יודע מתי רגע זה יגיע;
לפיכך, עליו לפעול כך כל העת, על מנת שלא לפספס אותו הרגע.
אולם הנחה זו עומדת בסתירה מפורשת לכך שהכל קבוע וידוע
לאלוהים, וההנחה שהאדם יכול להתעלות על גורלו שנקבע על ידי
אלוהים כופרת בעיקר האמונה הדתית - ביכולתו של האל. לפיכך,
קהלת רומז באופן עקיף שעל האדם לחיות מתוך האשליה שחייו רצופים
בחירות, למרות שלאשורו של דבר אין זה כך; על ידי אשליית הבחירה
רבים הסיכויים שלא ימאס בחייו, ייהנה מהישגיו, ישמח בחלקו ולא
ירגיש ככלי בידי גורל עיוור שאינו מאפשר לו לפעול ואינו מתייחס
כלל לתוצאות פעולותיו.

המחלוקת האחרונה הנותרת לבירור, אפוא, היא שאלת משמעות החיים.
במקום אחד בעיונו פוסל קהלת את החיים ומשבח את המוות, ובמקום
אחר טוען שמוטב לחיות מאשר למות כיוון שהחיים מכילים לפחות את
הידיעה על המוות שיבוא לבסוף. בציניות תהומית ואופיינית מבטל
קהלת את ההסתכלות האופיינית על שאלת המשמעות ותובע להוכיח מה
עשויה להיות משמעות אמיתית של החיים. כיוון שלדעתו אין לחיים
המשך לאחר המוות (דחייה נוספת של קיום הנפש), אין להם משמעות
של ממש - כיוון שהמשמעות יכולה להיות קשורה אך ורק לצפייה
מבחוץ על החיים והערכת ההישגים האנושיים, מחוץ למערכת עצמה.
אין לאדם יכולת זו - ולפיכך המשמעות היחידה שיכול להעניק לחייו
היא ההנאה הבלתי-אמצעית מעמלו, כלומר - "שמחה בחלקו".

נקל להבין שמחבר הספר, כאלפיים שנים לפני התגבשות
האקזיסטנציאליזם, לא יכול היה לטעון שהחיים נטולי משמעות ורווי
אבסורד, מה גם שהאמין בקיומו של אלוהים כלשהו (המעניק את ההנאה
לאדם למרות שאין ללה בחירה חופשית), למרות שכפר בעיקרי אמונה
אחרים. עם זאת, ייתכן בהחלט שבספר קהלת, מעוז הנון-קונפורמיזם
והביקורתיות התיאולוגית במקרא, אנו מוצאים את השרידים הראשונים
לחקר שאלת המשמעות, לדחיית כבלי האלוהות המגבילים ולניסיון
למצוא קריטריונים בלתי-תלויים שיאפשרו לאדם להעריך את הישגיו
ולמצוא את הטעם שבו יוכל להתנחם לקראת המוות האורב לו בסוף
דרכו.