את פה אבל לא פה.
את שלי אבל לא שלי.
את כאן בשבילי אבל...לא.
אני לא רוצה לחרוז,
לא רוצה לכעוס,
לא רוצה לחשוב על זה.
אבל זה שם- בראש שלי
וזה כאן- על הנייר, לעינייך.
לאן הלכת?
את רק עושה כאילו שאת מקשיבה לי?
את באמת מקשיבה אבל מתעלמת?
אולי זה בגללי.
אולי זה בגללו.
אולי זה לא בגלל אף אחד
ואולי טוב שככה.
למה אני צריכה להרגיש חוסר נוחות לידך?
למה אני צריכה להרגיש במרדף כל הזמן?
שהכל זמני?
ששום דבר לא בטוח?

למה אני בכלל צריכה לכתוב את כל זה?
את יודעת איך זה-
..."רחוק מהעין רחוק מהלב, שכחת אותי וזה כואב"...

עדיין כאן, אני.