"זה נגמר", ככה נטע אמרה לי את זה, בכזאת פשטות, "יש לי מישהו
אחר".
שלוש שנים היינו ביחד, שלוש שנים מהטובות בחיי הקדשתי רק
בשבילה ובשביל שיהיה לה טוב
והיא, מצידה? הלכה והזדיינה עם הבחור הראשון שהביע בה עניין.
אני שונא אותה כל כך, אני אוהב אותה אבל אני שונא אותה עוד
יותר, איך היא יכולה לעשות לי את זה?
"אני אוהבת רק אותך, תמיד", היה אחד מהמשפטים האהובים עליה
ואני אכלתי את זה, לעזאזל כמה שאני אכלתי את זה וכמה רציתי
להאמין שזה נכון.
דברנו על הכל ביחד, על עתיד משותף, על בית, על משפחה, על הכל,
אחרי הכל שלוש שנים זה פרק זמן עצום בתקופה שלנו, אנחנו רק
ילדים בני 25.
"אני יודעת שאין שום דבר שאני יכולה להגיד או לעשות שיגרום לך
להרגיש יותר טוב כרגע, אבל יום אחד גם אתה תבין שזה הכל
לטובה", היא המשיכה להתעלל בי.

- "מי זה? אני מכיר אותו? את חייבת לי לפחות את זה", התחננתי.

- "אני לא יכולה... זה גם לא משנה, הוא לא הסיבה שזה נגמר, אני
הרגשתי כלואה איתך,
הרגשתי שזה לא זה בינינו יותר, שמה שהיה כל השנים כבר לא שם
יותר, אתה חייב להבין אותי,
אני עדיין אוהבת אותך, תמיד, אבל אני לא יכולה להמשיך יותר
ככה, אני חוששת שעוד דקה איתך, כאן,
בדירה הזאת, אני הולכת להתפוצץ ולא רציתי שזה יתפוצץ עליך אתה
חייב להאמין לי, זה הכל לטובה",
שנינו התחלנו לבכות, היא נישקה אותי על המצח ונסעה להורים שלה,
בחיפה.

נשארתי לבד בדירה שלנו, המום, מבולבל ובעיקר כועס.
הייתה לי את כל הזכות שבעולם לכעוס, אפילו שלא יכולתי להפסיק
לחשוב שאני באמת אשם שהיא הלכה, שאני באמת חנקתי אותה וזה לא
קשור למישהו אחר שהיא פגשה.
לעזאזל איתה, אני שונא אותה עוד יותר עכשיו, היא גם עזבה אותי
וגם נתנה לי לחשוב שזו אשמתי.
שמתי את הדיסק של ג'וני מיטשל במערכת, הדיסק שקניתי לה ביום
השנה שלנו, הדיסק שניגנתי בפעם הראשונה  שעשינו אהבה, והלכתי
לישון, לבד, במיטה שלנו.
חמש שעות שכבתי ובהיתי בתקרה, מנסה להריץ את השיחה האחרונה
ואת הימים האחרונים בראש,
אולי בכל זאת אני יודע על מה היא מדברת ואולי באמת נתתי לה
תחושה של מחנק, ואם כן למה היא חיכתה עד עכשיו כדי לספר לי את
זה?
אבל לא היה לי מושג, אני כמעט משוכנע שהיא המציאה את כל הקטע
הזה שלא טוב לה איתי כדי
שחלק מהאשמה תעבור אלי והיא לא תהיה האחראית העיקרית לזה
שאנחנו לא ביחד יותר וכל מה שהיא רצתה זה רק להיות עם מישהו
אחר, מישהו שהוא לא אני.
כבר לא ידעתי מה לחשוב, למה להאמין, אבל ידעתי דבר אחד, שאני
שונא אותה כל כך, כן בדיוק,
כמה שאהבתי אותה לפני הערב ככה אני שונא אותה עכשיו, וזה רק
הלך וגבר עם הדקות הארוכות ששכבתי על המיטה, מייבב כמו ילד
קטן.
לבסוף עצמתי את עיניי ונרדמתי כמה דקות אחרי שהשמש זרחה, אבל
היא לא זרחה אלי, זה בטוח.

השעה הייתה כבר חמש אחר צהריים, ואני התעוררתי ליום הראשון של
שארית חיי, בלעדיה.
דבר ראשון בדקתי את המזכירה האוטומטית, לראות אם היא התקשרה.
3 שיחות היה רשום על הצג האלקטרוני, בטוח שלפחות אחת מהם זו
היא, מתקשרת להתנצל ולספר לי
שהיא גם הבינה שהיא לא יכולה בלעדיי וזו הייתה טעות מצידה
להגיד את מה שאמרה.
הפעלתי את המזכירה והקשבתי להודעות.

- "נטע את שם? זאת אמא, אני מבינה שנשארת לישון בבית אחרי הכל,
חבל שלא התקשרת אבל,
אני ואבא דואגים תתקשרי אלי כשתוכלי, להתראות".

ידעתי.
הפרוצה השקרנית הזאת, אמרה לי שהיא הולכת לישון אצל ההורים,
היא בטח הלכה למאהב שלה,
הכלבה לא יכולה כמה דקות בלעדיו, אני שונא אותה עוד יותר.

- "אילן טפר? מדבר סג"מ מרחב ירקון, אני צריך לדבר איתך
בדחיפות, זה בקשר לבחורה,
נטע פלד... אה...תתקשר אלי 052...".

קרה משהו לנטע? הלב התחיל לדפוק בקצב גבוה, לא, לא יכול
להיות.

- "אילן אתה שם?" הקול בשיחה האחרונה היה שבור, זו הייתה אמא
של נטע שוב, זיהיתי מיד,
"זאת נטע...הייתה תאונה...תתקשר אלי ברגע שאתה יכול...אני לא
מאמינה...", ופרצה בבכי.

אני לא מאמין, התחלתי לבכות גם, מיד התקשרתי לאמא שלה.

- "הלו?" קול רועד ועייף ענה מהצד השני.
- "טובה? זה אילן, איפה היא? היא בסדר?"
- "אילן", מיררה בבכי, "אנחנו לא יודעים, היא עכשיו בחדר
ניתוח, תבוא לבית חולים".

טסתי לחיפה בלי לחשוב פעמיים.
כל הדרך לא הפסקתי לחשוב מה קרה, מה יקרה ומה אני אגיד לה
כשהיא תתעורר, אם היא תתעורר.
אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו, אני לא מסוגל, זה לא יכול
להיות, זה לא נגמר.
זאת הייתה הנסיעה הכי ארוכה בחיים שלי, רק שעה ורבע אבל נראה
כמו חודש.
כבר הרצתי כל מיני תרחישים בראשי, איך היא פוקחת את עינייה
ורואה אותי ואומרת שהיא
אוהבת אותי ושהיא מצטערת על הכל ורוצה לחזור אלי.
קול אפל בתוכי אמר שמגיע לה, קול שרציתי להתכחש אליו אבל לא
יכולתי, דברים רעים קורים לאנשים רעים.
איזה מן בנאדם אני? בחורה נאבקת על חייה עכשיו ואני רק חושב על
עצמי ועל נקמה.
הצלחתי מהר מאד להתעשת ולחזור להתרכז במה שחשוב, שנטע תשרוד.
אך עדיין לא יכולתי להתעלם מאותו קול אפל שהיה מרוצה, ולמרות
שניסיתי להשתיק אותו, באמת שניסיתי, אבל אני חושש שהוא היווה
אינדקציה טובה לרגשותי באותם רגעים.

כשהגעתי לבית חולים קיבלו אותי בקומה השלישית הוריה של נטע
ואחותה בפנים נפולות.
מבט אחד באמה של נטע הספיק לי לדעת שמאוחר מדי והנורא מכל
קרה.
"לא!!" התחלתי לצעוק ולבכות במסדרון, מסרב להאמין, "זה לא יכול
להיות".
חיבקתי חזק את אמא של נטע ושנינו בכינו, כאילו חרב עלינו
העולם.
במידה מסוימת, זה קרה.
- "היא אהבה אותך מאד, אני יודעת", היא ניסתה לנחם אותי, אבל
אני ידעתי שזה לא נכון.
- "אני יודע, היא הייתה החיים שלי", לא רציתי להגיד את האמת.
- "תשאר אצלנו, אני מתעקשת, לפחות עד ההלוויה, תבטיח לי
שתשאר".
- "אני מבטיח".

הלוויה, הלוויה של נטע, נטע לא בחיים יותר, משהו לא מתעכל
אצלי, זה לא יכול להיות.
המון שאלות ותהיות עלו בראשי, למה נטע? למה דווקא אחרי שהיא
החליטה להפרד ממני?
התקשרתי למיכאל, החבר הכי טוב שלי עוד מילדות ושיתפתי אותו
בבשורה המרה,
הוא קיבל את זה לא פחות קשה ממני וגם הוא לא נשאר יבש, הוא
הבטיח לבוא להלוויה,
ידעתי שהוא לא ישאיר אותי לבד.

ביומיים שעברו עד ההלוויה הייתי צל של עצמי, לא אכלתי, לא
שתיתי, לא ישנתי, לא יכולתי לדבר
עם אף אחד, הייתי הרוס.
אבל הקול, הקול הזה שמסרב להעלם, כל כך שמח ומרוצה שהנה הכלבה
קיבלה מה שמגיע לה,
הקול לא עוזב אותי.
שנאתי את עצמי, שנאתי את עצמי בגלל אותו קול שבא על סיפוקו
במותה של נטע,
איך אני אוכל להסתכל למשפחה וחברים בעיניים בהלוויה?
שקלתי אם לקחת את הדברים שלי באמצע הלילה ולסוע משם, פשוט לסוע
ולא להביט אחורה.
אבל הייתי חייב להשאר, בשביל אמא של נטע שהייתה כמו אמא
בשבילי, בשביל אבא של נטע
שעזר לי ולנטע כלכלית לא פעם ולא פעמיים, ובעיקר בשביל מי
שהייתה החיים שלי במשך 3 שנים,
הנשמה התאומה שלי כמו שחשבתי פעם, בשביל נטע.

בהלוויה הייתי חייב להעמיד פנים שהכל היה כשורה עד לרגע
הנורא,שאני ונטע באמת עמדנו על סף קביעת תאריך לחתונה ושהיא לא
באמת בגדה בי ויש מישהו אחר.
"אתם מכירים את החבר של נטע? הם היו מאוהבים, הם עמדו להתחתן,
כל כך נורא לקטוע אהבה בשיא פריחתה ועוד בגיל כל כך צעיר, הם
רק ילדים מה הם כבר יודעים?"
ככה אמה הציגה אותי לקרובי המשפחה והחברים שהגיעו לקבלת הפנים
בבית המשפחה, ואני כל כך רציתי להגיד להם שהכל אשליה ונטע
העדיפה להמשיך את חייה בלעדי, שהיא בעצם בנאדם נורא שהעדיפה
מישהו אחר על פני ואנחנו לא אמורים לבכות שהיא איננה אלא
להודות שנפטרנו ממנה.
זה לא אני זה שחשבתי את הדברים הנוראים הללו, זה הקול שבתוכי.

אחרי כמה זמן לא יכולתי יותר לסבול את העמדת הפנים והדמעות
המזויפות ונעלתי את עצמי באחד החדרים.
ואז הבכי האמיתי פרץ, אבל לא בגלל שנטע איננה, אלא בגלל שהיא
החליטה להפרד ממני,כן ממני, אני יודע שאני אנוכי אבל זה הדבר
היחיד שבאמת גרם לי להיות עצוב באותו רגע, לא העובדה שאני לא
אזכה לראות את העיניים הגדולות שלה שוב, או את החיוך המקסים
שלה שבזכותו נפלתי שבי בקסמיה, אלא העובדה שהיא עזבה אותי
לטובת מישהו אחר, מישהו יותר טוב.

- "אילן, אתה שם?", קולו של מיכאל נשמע מעבר לדלת.
פתחתי לו את הדלת והוא נכנס לחדר.
לא דברנו בערך עשר דקות, כי לא היינו צריכים.
הוא יודע בדיוק מה אני מרגיש, הוא מכיר אותי כבר 18 שנים, הוא
החבר הכי טוב שלי עוד מהבית ספר היסודי, כשהיינו משחקים כדורגל
ביחד ומפריעים בשיעורים ויושבים אחד ליד השני, תמיד.
הוא גם תמיד היה עוזר לי כשהייתי מסתבך בקטטות ותמיד היה מאיים
על כולם שלא התקרבו אלי.
הוא היה האח שלא היה לי מעולם וכמה ששמחתי שהוא פה איתי ברגעים
האלה.
הוא היה הבנאדם היחיד שלא הייתי צריך להעמיד פנים לידו כי הוא
ראה דרכי, היחיד, אחרי נטע כמובן, שהייתי יכול לדבר איתו על
הכל.

- "היא עזבה אותי, מיכאל, היה לה מישהו אחר".
ושוב השתיקה העמוקה.
- "א..אני יודע".
- "מה?!", התחלתי לרעוד ולאבד את קולי, "אתה ידעת ולא סיפרת
לי? איזה מין חבר אתה?!"
אני לא מאמין שהוא הסתיר את זה ממני, החבר הכי טוב שלי.
- "אתה לא מבין אילן..."
- "מה לא מבין?!" קטעתי אותו בצעקות, "איך אתה יכול לעשות לי
את זה? איך לא ספרת לי?!"
הוא לקח נשימה עמוקה ואמר,
- "זה הייתי אני... אני הייתי המישהו האחר, אני מצטער שגילית
את זה ככה, באמת".
פתאום הכל נעצר.
מה עושים כשמגלים ששני האנשים היחידים שסמכת עליהם בעולם כולו
בוגדים בך ועוד אחד עם השניה?
מיכאל? מיכאל הוא ה"מישהו"? כאילו שכל מה שעבר עלי בימים
האחרונים לא מספיק ועכשיו זה?!
הסתכלתי עליו והוא עלי.
- "בבקשה אילן, תגיד משהו?"
אבל לא היה לי מה להגיד יותר.
החיים שלי לא יחזרו להיות כמו שהיו יותר, כל עולמי התהפך.
שנאתי את נטע ששיקרה לי ובגדה בי עם החבר הכי טוב שלי,
ושנאתי את החבר הכי טוב שלי ששיקר לי ובגד בי עם חברה שלי.
אבל יותר מכל שנאתי את עצמי, איך הייתי יכול להיות כל כך טיפש
ואטום למציאות סביבי?
עכשיו הכל היה ברור, הקול הקטן שבי הפך במהרה לקול העיקרי ולא
יכולתי שלא להרגיש
תחושת הקלה שנטע איננה כאן יותר וששניהם שילמו את המחיר של
הבגידה.

יצאתי מהבית בסערה, לא יכולתי יותר, הייתי על סף איבוד
עשתונות.
נכנסתי למכונית ונסעתי משם, לא ידעתי לאן פשוט נסעתי ובראש הכל
רץ שוב, נטע, מיכאל, השקרים, השיחות האחרונות שלי עם שניהם,
הרגע בו גיליתי שנטע איננה עוד.
נסעתי משם ולא חזרתי יותר, לא יכולתי, הייתי חייב להמשיך בחיי
ולהודות שבאותו היום נטע צדקה,
וזה באמת נגמר.