כוססת ציפורניים וצובעת אותם בעט
היא לא יודעת מה היא תעשה כעת
מחייכים אליה עם מבט של נחמה
אף אחד לא רוצה להיות במקומה

המוות בא בהפרש של שנים
פעם היא פרחה כמו שושנים
היא איבדה אנשים של קשר דם
היא תוהה אם אלוהים הוא אדם.

היא נשארה איתו והוא הכיר אחרת
רק אז אנשים נזכרים לבכות
התאבדות - בזה אני לא בוחרת
אני כבר אדע מתי לנחות.

היא לבד ועוד לא מבינה את הכאב
אנשים מבקרים, בוכים איתה
מבקשים להוציא את הדברים שבלב
לובשים שחור כי בוצעה הנחיתה.







                                       סמדר, יקירה -
                                        אני משתתפת בצערך.